קודם כל התרגום: התרגום של עילי הלפרן ל“חוף לובייבו“ של מיכאל ויטקובסקי מעולה, מפני שהא מצליח לשמר ולהעביר את הנגינה והאינטונציה של השפה הפולנית, ואפשר ממש לשמוע מתוכו באופן חי וצבעוני את השפה האוחצ’ית-פולנית (ביותר ממובן אחד). אפילו המילה “אוחצ’ה” נשמעת פתאום כמו מילה בפולנית – אחרי הכל השפה הפולנית משופעת בצלילי צ’ (ch), ז’ (zh) ו-ש (sh).
הספר הזה פשוט מעולה. ויטקובסקי משחזר ומתעד את חיי הקהילה האוחצ’ית של וורוצלב בשנות השמונים של המאה הקודמת, כלומר בשנים שלפני נפילת הגוש הקומוניסטי. בהקשר הזה של תיעוד, חייבים כמובן לזכור שמדובר ביצירה ספרותית – כמה מזה אכן “אמיתי” ו”נכון” וכמה מזה מוגזם, מקושט, מומצא ומפונטז כיד הדימיון הטובה על האוחצ’ות הדוברות בספר ועל ויטקובסקי עצמו – זה נתון לשיפוטו והכרעתו של הקורא. בכל מקרה התוצאה היא מהממת, מצחיקה, מעציבה, מכמירה, מטלטלת, שוב מצחיקה, ופוקחת עיניים.
שנות השמונים מעברו השני של מסך הברזל היו שנים של עוני ודלות לכלל האוכלוסיה, ועל אחת כמה וכמה לאוחצ’ות שחיו רק כפסע מעל חיי רחוב. הן אמנם לא היו ממש מחוסרות-בית ולא תמיד עסקו בזנות, אבל חייהן היו חיים של שוטטות לילית, שידול ופיתוי בגנים ופארקים ציבוריים, בתחנות הרכבת, בבסיסים צבאיים, בחניוני משאיות ובשולי העיר. אלה לא חיים קלים, בלשון המעטה. האירוניה היא שבעת שויטקובסקי “מראיין” אותן, והן כבר אוחצ’ות מזדקנות בשנות ה-50 וה-60 לחייהן, הן מסתכלות אחורנית בערגה ומתגעגעות אל החיים האלה. הן דוחות מכל וכל את החיים הנוחים שהעידן הנוכחי מזמן להומוסקסואלים: אינטרנט, ברים אופנתיים, מכוני כושר, קבלה וסובלנות (לפחות למראית עין) מצד החברה כולה. קיום כזה, נעדר סכנות וחיים-על-הקצה, נראה להן לא אותנטי וחסר דבר-מה.
מה שמרתק בעיניי בספר הוא ההכרה בכך שהאוחצ’ות סובלות משוּליוּת כפולה. הן בוודאי דחויות מצד החברה ה”נורמטיבית” הכללית, אבל מסתבר שגם בתוך הקהילה ההומוסקסואלית עצמה הן מצויות בתחתית ההיררכיה וסובלות מבוז ומדחייה. האוחצ’ות, צריך לזכור, תופסות את עצמן כנשים (שנולדו בטעות בגוף של גברים). משום כך הן מדברות על עצמן ואחת אל השנייה בלשון נקבה, ומכאן גם כל הגינונים, החינחונים והדרמות-הגדולות-מהחיים שלהן. מבחינות רבות האוחצ’ות הן יותר נשים מנשים. זאת בניגוד לרוב ההומוסקסואלים ה”רגילים”, שתופסים את עצמם פשוט כגברים שאוהבים גברים, אבל לכל עניין ודבר אחר – ועיקר המאבק שלהם לקבלה מצד החברה הנורמטיבית מתמקד בדיוק בנקודה הזאת – הם אנשים נורמליים ורגילים. לכן בעיניים של רוב ההומוסקסואלים, האוחצ’ות נתפסות כקריקטורה וכגרוטסקה, וכמי שמוציאות שם רע לקהילה ומחבלות במאבק שלה לקבלת לגיטימציה והכרה. השוליות הכפולה הזאת היא תמצית הטרגיוּת של האוחצ’ות.
כדי להוסיף על הבלבול, הרי שאוחצ’ה לעולם לא תשכב עם אוחצ’ה אחרת – זה ייחשב למשכב אישה, והאוחצ’ות בשום פנים ואופן אינן לסביות לתפיסתן. דווקא בגלל שהיא תופסת את עצמה כאישה, האוחצ’ה משתוקקת יותר מכל לגבר – גבר גברי ככל האפשר, ואם אפשר סטרייט. או כמו שמגדיר זאת ויטקובסקי – איזה מוז’יק או “זבישק עם שפם”. כמובן שדווקא מצד הגברים האלה, המוז’יקים והזבישקים, נודעת לאוחצ’ות הסכנה הגדולה ביותר – בשנות הדיכוי של המשטר הקומוניסטי האוחצ’ות היו חשופות לאלימות פיזית קשה מצד בריונים וגלוחי-ראש, וזה לצד הסכנות ה”רגילות” כמו מחלות מין, איידס, אלכוהוליזם, דיכאונות, ניסיונות התאבדות, והיותן קורבנות תכופים לשוד ולגניבות. עם כל ניסיונן לשקר לעצמן ולייפות את מצבן בעייני עצמן, ברגעים של כנות והסרת מסיכות האוחצ’ות אכן מרגישות שהקיום שלהן הוא “מקולל” ושהמצב שהן נתונות בו הוא “פסיכוטי”. אלה הקטעים העצובים והנוגעים ביותר ללב בספר.
אני ממש ממש אשמח לראות את הספרים האחרים של ויטקובסקי מתורגמים לעברית.
* * *
מחוף לחוף: אהבתי גם את “החוף השקט“ של מיכל טמיר – רומן גרפי שבמרכזו המוּרכבוּת המסובכת-תמיד של יחסי אם ובת, אם ואמה, נכדה וסבתה. אני לא מכירה אף אישה שהיחסים שלה עם אמה הם פשוטים. במיוחד כשהסבתא היא ניצולת שואה, האם מנהלת מאבק הישרדות משל עצמה, והנכדה אבודה לגמרי בחלל. אנחנו אוהבות את האמהות שלנו, אבל אף פעם לא יודעות איך. איכשהו, איפשהו, מנקודה כלשהי והלאה, זה תמיד מסתבך והולך.