דרך שרשרת של מיליון אסוציאציות חופשיות נזכרתי פתאום שוב בשיר הזה. זה התחיל מזה שבשבת הלכתי לראות את “מילק”, ונזכרתי בשיתוף הפעולה הקודם בין שון פן לאמיל הירש ב”עד קצה העולם” (Into the Wild), ונזכרתי כמה אני מחבבת את אמיל הירש. כמה הרבה אנרגיה הוא מביא בקומתו הנמוכה לכל תפקיד שהוא עושה. כמה הכישרון והכריזמה שלו מציבים אותו בראש קבוצת השחקנים בני דורו בהוליווד היום. איך הוא הפיח חיים בדמות של כריס מקנדלס על כל המורכבות שלה, העקשנות שלה והחיוניות שלה.
כשראיתי את “עד קצה העולם” בפעם השנייה, ראיתי אותו דרך הפריזמה של יחסי הורים-ילדים. אפשר לראות את זה ביחסים של כריס עם כל דמויות המבוגרים שהוא פוגש לאורך המסע, ובעיקר בקשר שלו וביחס שלו אל ג’אן – כל כך הרבה דברים קבורים שם עמוק מתחת לפני השטח במה שמתרחש ומה שלא מתרחש בינו לבין ג’אן. ואפשר לראות את זה גם בשימוש שהסרט עושה בשיר של שרון אולדס (Sharon Olds) שאותו מקריא כריס לאחותו קארין במכונית, לאחר טקס סיום הלימודים שלו.
אני חוזרת לחודש מאי 1937 / שרון אולדס
אני רואה אותם עומדים בשערי הכניסה לקולג’ים שלהם,
אני רואה את אבי מהלך בנחת ויוצא
מתחת לקשת הבנויה אבן חול צהובה, את
הרעפים האדומים נוצצים כמו
טסיות דם כפופות מאחורי ראשו, אני
רואה את אמי וכמה ספרים קלים לצד ירכה
עומדת ליד העמוד הבנוי לבנים זעירות
ושער הברזל המחושל פתוח עדיין מאחוריה,
חודי כידוניו שחורים באוויר של מאי,
הם עומדים לסיים את לימודיהם, הם עומדים להתחתן,
הם ילדים, הם טיפשים, הם רק יודעים שהם
תמימים וחפים מפשע, הם לעולם לא יפגעו באיש.
אני רוצה לגשת אליהם ולומר עצרו,
אל תעשו את זה – היא האישה הלא מתאימה,
הוא הגבר הלא מתאים, אתם הולכים לעשות דברים
שאתם לא מעלים בדעתכם שתעשו,
אתם הולכים לעשות דברים רעים לילדים,
אתם הולכים לסבול במידה שלא שיערתם,
אתם הולכים לרצות למות. אני רוצה לגשת
אליהם באור השמש המאוחרת של מאי ולומר זאת,
פניה הרעבים, היפים, הריקים, פונים אליי,
גופה הבתולי, היפה ומעורר הרחמים,
פניו היהירים והעיוורים פונים אליי,
גופו הבתולי, היפה ומעורר הרחמים,
אבל אני לא עושה זאת. אני רוצה לחיות. אני
מרימה אותם כמו זוג בובות נייר של
גבר ואישה, ומטיחה אותם זה בזה
באגן הירכיים כמו אבני צור, כאילו כדי
להפיק מהם ניצוצות, אני אומרת
תעשו מה שאתם הולכים לעשות,
ואני אספר על זה.
(תרגום: יואב כ”ץ. המקור כאן)
הבוקר חשבתי שוב על השיר הזה מפני שחשבתי על ניקולס ושני ההורים שלו ומה שהם עשו לעצמם ולסובבים אותם. כדרכם של כל ההורים.
היזהרו מאידי מארס, ותיכף אפריל הוא האכזר בירחים.