1.
“כמה שנים קודם לכן עוד בידרו אותם אותם לעג, קטטות, הצקות לחלשים; עכשיו ממשיכים את המסורת הזאת רק מי שעוד לא נגמלו ממשחקי הילדות, טרדנים מאוסים שאף אחד לא מתרגש מהם עוד, והילדה לא נעלבה מכינויי הגנאי שהטיחו בה, כי לא המטיחים ליבו את עלבונה אלא דווקא מי שלא אמרו לה ולו מילה אחת לפגוע בה, ולא נתנו בה מבט אחד שיש בו שמחה לאיד, ולא העזו למשש בחטף את הפלסטיק מבעד לחולצתה. גם מילים טובות לא אמרו לה, ולא השהו עליה את מבטם ולא תהו כלל מהו מגע עורה האמיתי.”
(“טורפים של קיץ”, ענת עינהר)
“מתחת לחולצה המגוהצת” היא הנובלה הטובה ביותר בעיניי בקובץ הסיפורים הקטן והצנוע של ענת עינהר, “טורפים של קיץ”. בסיפור הזה, ילדה שסובלת מעקמת (סקוליוזיס) ונאלצת ללבוש חגורת גב לאורך כל שנות ילדותה, קושרת קשר עם השכן האלכוהוליסט והמקועקע שמתגורר בבניין שלה. יפה מאוד האופן שבו עינהר שוזרת יחד את האימה הסמויה שטמונה בילדות, עם האימה הסמויה שטמונה בחריגות גופנית, והאימה הסמויה שגלומה תמיד במיניות.
2.
כמו רבים אחרים (לא בטוח ש”רבים” היא המילה המדויקת), גם אני נתקלתי לראשונה בשמה של מירנדה ג’ולי (Miranda July) בסרט “אני, אתה וכל השאר”. אחר כך היו אתר האינטרנט הזה והזה שלה, ועכשיו תורגם לעברית ספרה “אף אחד לא שייך לכאן יותר ממך”, שזכה בשנה שעברה בפרס או’קונור, שהוא אחד הפרסים הספרותיים היקרים והיוקרתיים ביותר בעולם. כמו בסרט ובאתרי האינטרנט שלה, ג’ולי מתבררת כיוצרת ייחודית מאוד, מקורית מאוד, מוזרה ומקסימה במידות שוות. מה שמקסים במיוחד אצל ג’ולי הוא לא זה שהיא מגלה כלפי המוזרות של הדמויות שלה חמלה או אמפתיה, אלא משהו הרבה יותר עמוק והרבה יותר בסיסי: זו ההבנה הטבעית שלה שמתחת לפני השטח כולנו מוזרים. אין אף יצור אנושי שעמוק יותר או פחות אין לו איזו מוזרות כלשהי. ומכאן גם שמו הנפלא של קובץ הסיפורים הזה, אף אחד אינו שייך לכאן יותר ממך. אני קוראת את קובץ הסיפורים הזה במהירות מבהילה מרוב שהוא כתוב נהדר, ומצד אחד זה כיף, כי ג’ולי כותבת כל כך נהדר, ומצד שני זה מצער שהנה זה הולך להיגמר.
“בחלום החוזר הכל כבר התמוטט, ואני מתחת. אני זוחלת, לפעמים כמה ימים, מתחת להריסות. ובזמן שאני זוחלת מתברר לי שזאת רעידת האדמה שאנחנו קוראים לה “הגדולה”. זאת רעידת האדמה שזעזעה את כל העולם, והכל, ממש הכל, נחרב. אבל זה לא החלק המפחיד. החלק הזה תמיד מגיע רגע לפני שאני מתעוררת. אני זוחלת, ופתאום אני נזכרת: רעידת האדמה קרתה לפני הרבה שנים. הסבל הזה, הגסיסה הזאת, זה מה שיש. כאלה הם החיים. למעשה, מתברר לי, מעולם לא היתה רעידת אדמה. החיים הם פשוט כאלה, שבורים, ואני מטורפת אם אני מקווה למשהו אחר.”
(תרגום: עידית שורר)
יש משהו בכתיבה של מירנדה ג’ולי שמזכיר לי גם את מגי אסטפ ו”מופרעים קלות” שלה, ואת אן למוט ב”ציפור ציפור”.
3.
הספריה החדשה הגיעה, ומאז אתמול אני עסוקה בפריקת ארגזים והוצאת ספרים. זה כמו לפגוש חברים ותיקים שחזרו מארץ רחוקה. להחליט מי יעמוד ליד מי זה כמו להיות המארחת במסיבת תה (של הכובען המטורף, מן הסתם). הנה הפרדוקס המצער של הספריה: מרגע שכל הספרים בה ימצאו את מקומם, היא תהיה ספריה מתה. הספרים החדשים מנקודה זו ואילך ימשיכו להסתובב בכל רחבי הבית, להיערם על הרצפה ועל כל משטח מאוזן אפשרי. אם אני לא רוצה שהספריה הזאת תהיה בית קברות, או אנדרטה מפוארת, אני אצטרך להוציא כל הזמן ספרים ישנים מפני חדשים. וזו כבר דילמה קשה.