חמישי בערב, “אורבניקה” בשוקניון. אפילו במבט חטוף אני יכולה לזהות שהדוכנים שנמצאים לידם הכי הרבה אנשים הם דוכנים של תכשיטים ושל יין. אני לא מתעניינת בתכשיטים או ביין וגם לא במקומות שיש בהם הרבה אנשים. אני מחפשת דברים קצת אחרים. אני מסתובבת בין דוכני הצילום והעיצוב והקרמיקה וזה נחמד, אבל אני נותנת לעצמי ללכת בעקבות מקצב עמום שהולך ומתגבר ככל שאני הולכת ומתרחקת מההמון ומדוכני המעצבים, וככל שאני הולכת ומתקרבת לירכתיים של השוקניון. מוזיקה מנסרת בוקעת ממה שהוא מין חדר מכונות, שנפתח אל רמפה שמיועדת לפריקה וטעינה של משאיות. משהו מתרחש בחדר המכונות. כמו הקרביים של בהמה מפלצתית, לכל קניון יש את חדר המכונות ואיזור הפריקה והטעינה והדחיסה שלו. כזה שאף אחד לא רואה ולא רוצה לראות. הכל כאן חשוף, ובאור הדל והדלוח נראה עגום עוד יותר. תעלות האיוורור והניקוז, צינורות הקירור, שלוליות מי האפסיים, הג’יפה שמרוחה על הקירות, מעליות המשא. זה לא איזור לבני אדם שמסתובבים וקונים דברים מעוצבים ושותים יין. אבל זה מקום שמנגנים בו עכשיו שני בחורים – אחד על תופים והשני על סמפלר וקסילופון צעצוע. דווקא התופים הם הדומיננטיים יותר, ואולי זה לא מפתיע. הסט של המתופף מורכב מתוף דוד פתוח, כמה חביות ושאריות של פסולת מתכת. הוא מתופף על כל זה בקצב שהוא תעשייתי מצד אחד ושבטי מצד שני, ואולי אין הבדל בין השניים, כי בשני המקרים זה קצב פרימיטיבי שחוזר על עצמו בלולאה. אני עומדת שם זמן ארוך ומקשיבה. פה ושם תועים לכאן כמה אנשים, אבל הם עוזבים מהר. בשבילי זה החלק הכי מעניין כאן. כשאני מתעייפת מזה אני עוזבת ויוצאת לרחוב אגריפס.
אני עולה באגריפס וחותכת לתוך בתי מונקטש, המובלעת החרדית הקטנה שבתוך נחלאות. בלילה דומם כאן. אני יוצאת לרחוב בצלאל. ליד נוקטורנו שלושה נערים מפגינים ביצועים על סקייטבורד, אבל חוץ מהם די שומם בחוץ. קר ואנשים מתכנסים פנימה – לתוך נוקטורנו, לתוך קפה בצלאל. המקומות האלה מאירים מבפנים החוצה כמו מגדלורים של יבשה. אני יורדת לאוסישקין והולכת אותו לכל אורכו. חנות המסגרות סגורה. אני עוצרת כמו תמיד לקרוא את השיר של זלדה בחלון הראווה. זה מסלול שהרגליים שלי מכירות בעל פה כל כך טוב, שאני מסוגלת ללכת אותו בעיניים עצומות. אני יורדת עם אוסישקין לרחוב רד”ק וברחוב רד”ק אני מחפשת את בית מספר 14. יש שם מסיבת מחאה נגד הכוונה להרוס את הבניין הישן שנבנה בשנות ה-30 והיום הוא נטוש כמעט מכל יושביו ומיועד לבנייה לעשירי חוץ. אני מסתובבת שם בין הקומות והדירות והחדרים והמרפסות, וגם שם יש די.ג’ייאים ומוזיקה וגרפיטי על הקירות וצילומים, וגם שם נחמד מאוד, אבל אני חוששת שכל זה כבר לא יציל את הבית ברחוב רד”ק 14. אבל יש עוד הרבה בתים אחרים שאולי זה יעזור להם. אני יוצאת משם שוב אל הלילה. דווקא רחוב עזה עדיין שוקק חיים.
אני נזכרת שביום שישי בצהריים לפני שבועיים וקצת היתה בנחלאות מסיבת רחוב, בטח מסיבת הרחוב האחרונה לפני החורף האמיתי. זה היה בנקודה שבה נפגשים רחוב שילה ורחוב רמה, שלמען האמת הם לא ממש רחובות, אלא סמטאות שהרוחב שלהן לא עולה על מטר וחצי. תחת הפיקציה של פתיחת שגרירות דאגסטן בישראל כולם רקדו שם עד שנעשה כל כך צפוף, שבאופן טבעי אנשים התחילו לטפס על גגות הבתים הישנים, החד-קומתיים, כך שחצי מהנוכחים רקדו בסמטאות וחצי על הגגות. היו שם בירה באלטיקה 9%, לימונדה קזאחית, די.ג’יי בלקאדן, בחורים שנראו כמו בוראט, סטודנטיות שנראו כמו נערות פרחים, ו-CCCP של לוס כפרוס. בשלוש אחר-הצהריים המסיבה התפזרה. זר תל אביבי שנקלע למקום – כנראה בעקבות שוטטות אקראית בשוק – ביקש ממני הנחיות והמלצות לאן להמשיך מכאן. אני לא רוצה להיות מרושעת ולשלוח אותו לכותל, אז במקום זה אני אומרת לו לעלות לכיוון בצלאל וש”ץ ולשתות קפה שם, או לרדת לסלואו משה בניסים בכר. לא נראה לי שיהיו עוד מסיבות רחוב בנחלאות עד מסיבת פורים המסורתית בסוף החורף.
יום חמישי בלילה, הסתובבתי כבר כל כך הרבה בערב, אני עייפה ומתה למקלחת ומיטה. אני הולכת ברחוב עזה בדרך הביתה. מול קפה יהושע פתח אלברט סוויסה מהזיגמונים צ’אי שופ בשם “גאנדי” שמגיש אוכל הודי צמחוני. לא רחוק מכאן, ברחוב בלפור, פתחה הקומונה האנרכו-טבעונית מרכז אנרכו-טבעוני ממש מול בית ראש הממשלה. ליד הפיצריה שצמודה לרסטובר אני עוצרת מול קיר הפוסטרים והפליירים ומקלפת בזהירות שלושה פוסטרים של אוגנדה והבאסס שמוצאים חן בעיניי. אולי כדאי שאני אתחיל לטפח תחביב חדש במקום לקלף פוסטרים ופליירים מהקירות באמצע הלילה בחודש דצמבר הקר, כשהאף שלי קופא ותיכף נושר מהקור. אולי כדאי גם שאני אצטרף סופסוף לקבוצת הגיל שלי.
אבל ביום שישי בצהריים, אחרי היוגה, אני הולכת לשוטט בדירות סטודנטיאליות ברחבי רחביה, במסגרת שוטטות דירות. רחביה יפה תמיד, עם כל הצמחיה שלה והבתים הישנים, אבל במיוחד בסתיו ובחורף. כל המדרכות, החצרות, הגינות והשבילים מכוסים עכשיו מרבדים של שלכת. לפעמים אני שמחה שאני גרה על גבול רחביה, ולפעמים אני מרגישה קצת אשמה על זה. אני מגיעה לבית שברחוב עובדיה מברטנורה 2, שנמצא מהצד השני של הכיכר מול הבית ברחוב רד”ק 14. כמו הבית היפהפה ההוא גם הוא נבנה פחות או יותר באותו שנתון, וחוץ מקווי המתאר הבאוהאוסיים שלו, יש בגינה שלו עץ אחד שבוער בבורדו בשלכת ולידו עץ לימונים צהובים. בדירה הזאת יש שני סטודנטים משנה ד’ בבצלאל שמציגים אנימציה ידנית – ההיפך הגמור מהאנימציה הממוחשבת חסרת הנשמה שרואים בדרך כלל בכל מקום. זו אנימציה שמתבססת על איור, שצויירה קודם ביד, ולכן נראית ומרגישה הרבה יותר אורגנית ונושמת. הם באמת מוכשרים, שני הסטודנטים האלה. יפה מצידם גם לפתוח את הבית לסתם אנשים זרים. הם פתוחים ומחייכים ושמחים לדבר ולהסביר. הם הכינו מרק חם ותלו ציורים ורישומים על הקירות. תמיד מעניין לראות דירות של אנשים – להסתכל להם בספרים ובתקליטים ובתמונות ובחתולים שלהם שנושאים שמות כמו צ’כוב, שמתמתחים על המיטות סתורות המצעים שלהם. אה, חיי סטודנטים.