עם הגב לקיר

אני לא זוכרת מי מהמורים שלי לצילום היה זה שאמר פעם שבשבילו, המשמעות האמיתית של האימרה “צילום טוב שווה אלף מילים” היא שצילום טוב שווה שיכתבו עליו אלף מילים. אני לגמרי מסכימה. יש כמה וכמה צילומים שאני מוכנה ומסוגלת בקלות לכתוב עליהם אלף מילים. אפילו עשיתי את זה כמה פעמים. הצילומים האלה הם כמובן הצילומים שהכי מדברים אליי. ביניהם נכלל גם הצילום הזה.

youth on wall

(את הצילום הזה צילם כריס קיליפ בעיירה בשם ג’ארו בצפון אנגליה, ב-1976. קיליפ הוא צלם בריטי תיעודי-חברתי שצילם הרבה מאוד בצפון-מזרח אנגליה בשנות ה-70 וה-80. אלה השנים האכזריות של מרגרט תאצ’ר, ולא היה מקום שסבל מהמדיניות הכלכלית-חברתית האלימה וחסרת החמלה שלה יותר מהערים והעיירות בצפון-מזרח אנגליה, על המפעלים, המכרות, המספנות והרחובות שלהן)

מכיוון שכבר כתבתי משהו כמו אלף מילים, אני פטורה מזה הפעם. כל מה שאני יכולה להגיד הוא שהצילום הזה מגלם בשבילי את כל מה שאני יודעת על נעורים. על הברוטליות והשבריריוּת שלהם, על הקשיחות והפגיעוּת. רק טיפש ילך שולל אחרי החזות החיצונית של הדוק מרטינס והראש המגולח. כשהוא מכודרר ומכווץ כולו עם הגב לקיר, אין מילימטר בגוף הזה שלא צורח זעם, כאב ועלבון. מבקר האמנות מקס קוזלוף אמר פעם שהמאפיין הבולט ביותר של הזרם בצילום המכונה חברתי או מעורב (concerned photography) הוא הברוטליות של החמלה שלו. הצילום הזה וודאי מדגים את זה. הוא גם מזכיר לי בכל פעם מחדש שכל מה שהוא קדוש מגיע מהנעורים (כמו שכתב פעם כותב שירים אחד). שהדברים החשובים באמת בחיים הם אלה שהתעצבו אצלנו בשנות הנעורים: הלהט וההתלהבות, החמלה, האהבה, המיניות, החופש, החיפוש אחרי האינדיבידואליות שלנו יחד עם הצורך להשתייך לקבוצה, להיות חלק מחברה, מקהילה, האמונה שאפשר וראוי להיאבק על עולם טוב יותר. רק אם החיים לא הפכו אותנו לציניים, ואם המשכנתא, הנישואין, הגירושין, העבודות המשרדיות המחורבנות, הטלוויזיה, הכסף, האלכוהול ומשככי הכאבים לא הקהו אותנו, אנחנו זוכרים איך זה היה להיות ככה. חשופים ופרועים. פראיים ופגיעים. כמו שהיינו פעם. כשהיינו נערים.

מוצ”ש, Paranoid Park בסינמטק. למרות שמדובר בסרט של גאס ואן סנט, הקול והמוזיקה של אליוט סמית עמוק לתוך אמצע הסרט תופסים אותי בהפתעה, ברגע מטלטל. “פאראנויד פארק” משלים את “אלפנט” ו”ימים אחרונים” לטרילוגיה שכורכת את שלושתם יחד תחת נושא מקשר אחד וזהות סגנונית: הצילום היפהפה, האווירה שעל גבול החלום (לרוב מסוייט), המוזיקה שמוסיפה לתחושת המועקה הכללית. בדיעבד, אפשר לראות גם את “איידהו שלי” כגרעין שממנו צמחו שלושתם. העיסוק בתרבות, או בתת-תרבות, של נערים מתבגרים: השבריריות לצד הברוטליות של הנעורים; האדישות-כביכול שמחפה על בורות עמוקים של כאב; תחושות האשמה, הפחד, הבלבול, הפראנויה – כל אלה מתגברים כשאתה ספק-שותף ספק-עד לתאונה מחרידה והמשטרה מחפשת אחריך. ההורים של אלכס טרמיין נמצאים בעיצומו של משבר גירושים ונראה כי אף אחד מהם לא שם לב. אלכס אינו מסוגל לדבר אפילו עם אביו המקועקע בכבדות שאינו נראה מבוגר יותר מגיל שלושים וקצת. הוא נמשך אל “פאראנויד פארק” – פארק שנוצר בידי סקייטרים, עבור סקייטרים, שכולם נערים שהושלכו הצידה ושלאיש לא אכפת. “אף אחד לא מוכן אף פעם לפאראנויד פארק”, אומר החבר של אלכס. סקייטרים מעוררים אצלי לרוב אסוציאציה מיידית כמעט ללארי קלארק, אבל יש הבדל בדרך הטיפול ובסגנון של השניים (אני אוהבת מאוד גם את לארי קלארק. גם כבמאי קולנוע וגם כצלם סטילס בעבר). אני אוהבת את השימוש שוואן סנט עושה בעירו האהובה – האהובה גם עליי, שניה רק לסיאטל – פורטלנד (המגדל המזוהה כל כך של תחנת האוטובוסים של גרייהאונד, הגשרים הנמתחים מעל הווילאמט, פיוניר סקוור). וכמובן, השימוש שלו במוזיקה. בפעם השנייה שמגיח שיר של אליוט סמית, לקראת סוף הסרט – וזה Angeles שאני כל כך אוהבת – הוא שובר לי את הלב. הנער הזה בסרט, הנושא הזה שחוזר אליי שוב ושוב וככל הנראה לעולם לא יניח לי כי הוא הנקודה הרכה והכאובה ביותר שלי, הגעגוע לאליוט, הכל ביחד. אבל לצד הגעגוע והכאב שמקמט את הלב יש גם רגע של חסד ותקווה לקראת סוף הסרט. התקווה הזו גלומה באמון ובקשר המהוסס שהולך ומתרקם בין אלכס ומייסי.