מוצ”ש, Paranoid Park בסינמטק. למרות שמדובר בסרט של גאס ואן סנט, הקול והמוזיקה של אליוט סמית עמוק לתוך אמצע הסרט תופסים אותי בהפתעה, ברגע מטלטל. “פאראנויד פארק” משלים את “אלפנט” ו”ימים אחרונים” לטרילוגיה שכורכת את שלושתם יחד תחת נושא מקשר אחד וזהות סגנונית: הצילום היפהפה, האווירה שעל גבול החלום (לרוב מסוייט), המוזיקה שמוסיפה לתחושת המועקה הכללית. בדיעבד, אפשר לראות גם את “איידהו שלי” כגרעין שממנו צמחו שלושתם. העיסוק בתרבות, או בתת-תרבות, של נערים מתבגרים: השבריריות לצד הברוטליות של הנעורים; האדישות-כביכול שמחפה על בורות עמוקים של כאב; תחושות האשמה, הפחד, הבלבול, הפראנויה – כל אלה מתגברים כשאתה ספק-שותף ספק-עד לתאונה מחרידה והמשטרה מחפשת אחריך. ההורים של אלכס טרמיין נמצאים בעיצומו של משבר גירושים ונראה כי אף אחד מהם לא שם לב. אלכס אינו מסוגל לדבר אפילו עם אביו המקועקע בכבדות שאינו נראה מבוגר יותר מגיל שלושים וקצת. הוא נמשך אל “פאראנויד פארק” – פארק שנוצר בידי סקייטרים, עבור סקייטרים, שכולם נערים שהושלכו הצידה ושלאיש לא אכפת. “אף אחד לא מוכן אף פעם לפאראנויד פארק”, אומר החבר של אלכס. סקייטרים מעוררים אצלי לרוב אסוציאציה מיידית כמעט ללארי קלארק, אבל יש הבדל בדרך הטיפול ובסגנון של השניים (אני אוהבת מאוד גם את לארי קלארק. גם כבמאי קולנוע וגם כצלם סטילס בעבר). אני אוהבת את השימוש שוואן סנט עושה בעירו האהובה – האהובה גם עליי, שניה רק לסיאטל – פורטלנד (המגדל המזוהה כל כך של תחנת האוטובוסים של גרייהאונד, הגשרים הנמתחים מעל הווילאמט, פיוניר סקוור). וכמובן, השימוש שלו במוזיקה. בפעם השנייה שמגיח שיר של אליוט סמית, לקראת סוף הסרט – וזה Angeles שאני כל כך אוהבת – הוא שובר לי את הלב. הנער הזה בסרט, הנושא הזה שחוזר אליי שוב ושוב וככל הנראה לעולם לא יניח לי כי הוא הנקודה הרכה והכאובה ביותר שלי, הגעגוע לאליוט, הכל ביחד. אבל לצד הגעגוע והכאב שמקמט את הלב יש גם רגע של חסד ותקווה לקראת סוף הסרט. התקווה הזו גלומה באמון ובקשר המהוסס שהולך ומתרקם בין אלכס ומייסי.