עיר בלי חוף

עיר בלי חוף היא עיר בלי סוף, ובצהרי שישי חמים כמו התנור של השטן אני הולכת לחגיגות השנה של No Coast בעמק המצלבה. מתחת למוזיאון ישראל, מתחת לצפלין הלבן שתלוי לו בחוט מעל המוזיאון המשופץ, שכתוב עליו OPEN. עכשיו הוא פתוח, מוזיאון ישראל המחודש – אני תוהה אם זו רק אני שזה נשמע לה כמו המשביר לצרכן החדש, אם זו רק אני הסנובית, מעקמת האף, מחריבת השמחות, שעל כל אירוע ששפכה עליו מיליונים של דולרים איזו קרן פילנתרופית, מעדיפה פי מאה מונים אירועי DIY, לו-פיי, נו-פיי. אני עפר לרגלי כל מי שמתח בין עצי הזית יריעות שמסוככות מפני השמש, שפרש מחצלות על האדמה ומזרונים שיהיה נעים לשכב ולשבת, שסחב גנרטורים ומגברים, שאירגן את כל ההרכבים, שהביא את מטבח האינדי ובר הבירות, כל מי שעבד קשה וטרח והזיע כדי להפוך את אחר-הצהריים הזה לאירוע מוזיקלי כל כך נינוח ועצל ונעים. שהפך את זה למיני-פסטיבל.

אני חושבת שברגעי השיא היו שם משהו כמו 120 – 150 אנשים. זה לא מעט וזה לא הרבה. זה לא מעט לאירוע מסוג כזה, וזה לא הרבה מדי מהסוג שהופך אירועים כאלה להמוניים. היו שם הפנים המוכרים, כמה הורים עם ילדים קטנים, והיו גם כלבים חברותיים שהיו מאושרים להתרוצץ ולאסוף על הפרווה שלהם את כל החרולים והקוצים והדבלולים של עמק המצלבה. הבאתי איתי ספר אבל לא עשיתי בו שימוש, כי היה כל כך מעניין להקשיב ולהתבונן. לא הייתי היחידה בעניין הזה. היה שם בחור אחד עם “חלל וכו'” של ז’ורז’ פרק, עוד מישהי עם ספר כיס באנגלית, ועוד בחורה שבאה עם מוספי סוף השבוע. זה היה כמו פיקניק, רק עם המון מוזיקה טובה.

אהבתי את ההרכב של אורי פנציאס ואת Suicidal Furnitures – הרכב הצד של הגיטריסט של לבנון עם מתופפת מעולה, שעושים רוקנ’רול גולמי ואינסטרומנטלי שמדבר אליי הרבה יותר מהפוסט-רוק והג’אמים הארוכים של חללית האם. אהבתי את ג’וני ברוגז, שגם הם צמד-שהוא-הרכב-צד של להקת האם רוצי בובה, שכמוה עושים רוקבילי אבל עם קצת יותר סול וגרוב. אהבתי את הגוון הקברטי של סאבג’אנק – הצמד שמורכב מהקול הגבוה והדק, המבטא המודגש והסמפלר של הסולנית של Dirty Hands – להקה שגם אחרי פעמיים לא הצלחתי להתחיל לחבב – ואמיר ב על פסנתר (שטח) וחצוצרה. והיו גם לאב גרנייד, שזו כבר הפעם השלישית שאני רואה אותם, ואחרי שלוש פעמים אני יכולה לומר שזו להקה שתלויה מאוד, לטוב ולרע, באיכות הסאונד. לא מפתיע לכן שהפעם הטובה ביותר שלהם היתה במעבדה, עם סאונד המעבדה (דהה). הם היו אז הכי משוחררים, בזמן שבשתי הפעמים האחרות הם היו טרודים ומוטרדים מדי בגלל ענייני סאונד, וחבל. אני עדיין חושבת שהם טובים, טובים מאוד. זה היה ליין-אפ אקלקטי מאוד, ויחד עם זה היה משהו הדוק ואורגני מאוד בחיבורים ובמעברים שבין ההרכבים. כנראה שיש משהו בזה שכולם חוסים תחת מטריה של לייבל אחד, אקלקטי ככל שיהיה.

והיה גם רייסקינדר, בערך. אוי, רייס. אני חושבת שבשלב הזה אם הוא יחליט לעבור לסטנד-אפ או לספוקן-וורד זה לגמרי יעבוד. זה לא משנה אם הוא מצחיק או עצוב, אם הוא שטותי או נוקב, אם הוא מלאכי או זדוני – לרוב כל האפשרויות הן נכונות במקרה של רייסקינדר, ורגע לפני שהוא מוציא אלבום חדש, יצא לי לבלות בשבועיים האחרונים לא מעט עם האי-פי הקודם שלו. אני אוהבת את הפולק הדיגיטלי והבלוז האורבני שלו. הוא מזכיר לי קצת את האלבומים הראשונים של ה-eels. המלנכוליה של מיסטר E. מאחר שרייסקינדר הוא בכל זאת מקומי – דלות החומר וכל זה – אפשר לראות את זה כגירסת הנו-פיי לסבל האפי של מארק אברט. וכמוהו, גם הוא נשמע כמי שמחפש נובוקאין לנשמה. הוא פריק יפהפה.

רק כשהגעתי הביתה פתחתי את הדיסק עם האוסף לציון שנת הפעילות הראשונה של No Coast. קרעתי את הניילון (אבל שמרתי על המדבקה), הסנפתי את ריח הצבע הטרי וליטפתי את המרקם המחוספס של העטיפה. מכיוון שהיא ממוספרת 52/80 וחתומה ביד בידי איתמר פ, אני יודעת שכל עטיפה היא אחרת ונעשתה בהשקעה עצומה של תשומת לב ויצירה. אני עוד צריכה להקשיב לדיסק ולראות את קטעי הווידאו והאנימציה שמצורפים אליו. גם את הפנזין אני עוד אצטרך לקרוא בתשומת לב ראויה – כרגע אני יכולה רק לצטט את הכריכה, שמצטטת מצידה את פטר MFM והמוטו שלו ליצירת פנזינים: “איזה שיר אישי או קשקוש וזהו – זה מוכן”. עיר בלי חוף היא עיר בלי סוף, ואין גבול לאפשרויות היצירה כשהעיר הזאת חולמת.

עמק המצלבה

יכול להיות שהייתי נמהרת מדי או נלהבת מדי כשכתבתי על רגאיי בעמק המצלבה. מפני שאתמול, עד השעה שש-וחצי בערב, כבר רציתי לרצוח את מי שאירגן רייב בעמק המצלבה. וזה לא רק בגלל שאני שונאת מוזיקת טראנס וחושבת שאין מוזיקה נחותה ממנה בעולם. אני לא דתייה, אבל ביום שישי אחר הצהריים כל מה שאני רוצה לשמוע זה את צלילי השקט. לא רגאיי, לא טראנס, לא רוק או פאנק, לא פולק או פסיכדליה. כלום. רק שקט. מהבחינה הזאת אני שומרת שבת אדוקה לא פחות מאחרון הדתיים. אני בעד החזרת המרחב הציבורי לציבור, אבל רייב בעמק המצלבה? לא פלא שמי שאירגן את הזוועה הזאת מסתתר מאחורי מספר טלפון שמתחיל בקידומת 03. קחו את הרייבים שלכם לחורשות וחופים מרוחקים ממקומות ישוב, ותזכרו שגם מי שתומך בהחזרת המרחבים הציבוריים לציבור צריך לגלות קודם כל אחריות ומחויבות שלא לפגוע בכל מיני חלקים מהציבור. טראנסים בפול ווליום ביום שישי לאורך כל שעות אחר הצהריים, בתוככי העיר, הם זיהום לא פחות מכל זיהום סביבתי אחר. בשש-וחצי נמאס לי סופית וחייגתי למוקד 106. הם אמרו שהם יודעים, שכבר הגיעו תלונות מכל השכונות שמסביב לעמק המצלבה, ושהם מבקשים שאני אתקשר גם למשטרה. בזמן שהיססתי אם להתקשר או לא, המוזיקה סופסוף פסקה. אולי הגיעה המשטרה. בשבע צילצלו פעמוני הכנסייה בעמק המצלבה שש פעמים, ואפשר היה סופסוף לנשום לרווחה.

כך שיכול להיות שאני לוקחת את הדברים שלי בחזרה. אולי צריך להחזיר את עמק המצלבה לעמק המצלבה: להשאיר אותו כמקום פסטורלי רגוע באמצע העיר, ולכבד את קדושת המנזר והכנסייה במקום. האמת היא שרק עד לפני שנתיים-שלוש המנזר הזה היה דומם ונטוש כמעט לחלוטין. רק לפני משהו כמו שלוש שנים הוא נפתח לביקורים והפעמונים בו החלו מצלצלים. מאחר שהוא כל כך קרוב לבית שלי, זו די בושה שרק לפני כמה שבועות ביקרתי בו בפעם הראשונה. ומרגע שביקרתי בו פעם אחת, אני חושבת שאני אחזור לפקוד אותו בכל פעם שאני מרגישה שאני זקוקה לאי של שקט ושלווה בתוך כל השאון והסאון שמסביב.

הדבר הראשון כמעט שמתגלה למבקר בחצר הכנסייה הוא כשני תריסרי תוכים, בכל מיני גדלים וצבעים, וחלקה מגודרת לא גדולה ובה שלושה טווסים – שני זכרים יפי זנב ונקבה אחת – וצב זקן. יש כאן עץ שסק ועץ לימון, יש שיחי ורדים וגרניומים, ויש משהו מאוד פשוט וארצי בבזיליקה הביזנטית הזאת, בוודאי בהשוואה לקתדרלות גותיות אירופאיות, למשל. יש איזה תואם מופלא בינה לבין הסביבה הפיזית שבה היא נטועה – העמק ומטע עצי הזיתים העתיקים. כל כך ים תיכוני. יש משהו צנוע גם במבנה החיצוני של הכנסייה וגם בקישוט הפנימי שלה: ציורי הקיר, הפסיפסים, האיקונות והכתובות באולם התפילה. באחד המעברים יש תצוגה של שש גלימות כהונה יפהפיות – אני מרותקת כמובן לבדים, לרקמות, לבגדים עצמם. יש כאן הרבה גומחות, כוכים וחדרים נסתרים, חלקם אפלוליים, שמזכירים לי את “שם הוורד”. מבחוץ קשה לראות כמה המבנה הזה גדול ומכיל הרבה אגפים וקומות. אפשר להיכנס לאחד האגפים הנטושים שמכיל את המטבח הישן – יש כאן שולחן אבן ארוך שמזכיר אולם אבירים, כיור-שוקת חצוב באבן, ותנורי אבן שמתוכם מבצבצים עדיין מחתי ברזל. הקירות עבים מאוד, מה שמסביר את הקרירות השוררת במקום גם כשבחוץ כבר מתחיל חום הקיץ, ומתוך גומחות עמוקות נפתחים החלונות אל נוף עצי הזיתים.

חוץ מזה יש גם חדר הנושא את השלט Coffee Rest ובו מרבץ הסבה עם כריות רקומות. בכניסה לכנסייה מוצגים צילומי שחור-לבן ישנים של מחזורי נזירים מאמצע ותחילת המאה שעברה. יש חנות מזכרות עם גלויות ואיקונות וקופסאות עץ, וראיתי שם מחרוזת צבעונית יפה, שבמקור משמשת כנראה לתפילה, רק שבעייני היא מוצאת חן ככה. אני לא קונה כלום, כי עכשיו קיצוצים. וכמובן, מעל לכל חולש מגדל הפעמונים, שמנעים, כידוע, את ימיי ואת לילותיי בבית שעל שפת עמק המצלבה.

רוק אין דה קסבה

בערך: רגאיי אין עמק המצלבה, ליתר דיוק. ביום שישי באחת וחצי בצהריים חודרים אל תוך הדירה צלילים של בס עמום ומקצבים שבורים של רגאיי, ואני נזכרת שראיתי באמת איפשהו שאמור להיות אחר-צהריים של רגאיי בעמק המצלבה. בשביל להגיע לעמק המצלבה אני לא צריכה יותר מלרדת במדרגות הבניין, ללכת במורד השביל שמוביל אל הפּילבוקס בצומת הרצוג-טשרניחובסקי, לחצות את המעבר התת-קרקעי, ואני שם. אני הולכת – כרגיל – בעקבות הבסים. הם מתערבבים עם צלילי הפעמונים של המנזר, אחרי הכל זה יום שישי של האש של הכנסייה היוונית-אורתודוקסית. אני חוצה את העמק ומבינה שהצלילים מגיעים יותר מהכיוון של שיפולי מוזיאון ישראל. שום גנן ושום גינון לא יכולים להתחרות בשדה בר פורח בעונה הזאת של השנה. מרבדי פרא ירוקים-צהובים של שיבולים, פרגים, שיחי חרדל, דרדר סגול, חיננית הבתה וחרציות. מימין מגדלי וולפסון, משמאל הכנסת, ביניהם נעים נמוך ענני צמר גפן. אני מגיעה ורואה משהו שנראה כמו מחנה נודד של הצופים, רק עם אנשים שחצו את גיל 20. על הפטיפון מנצח איזה כובען מטורף – מסיבות רגאיי תמיד נראות כמו מסיבות התה של הכובען המטורף – יש פינה של בירות וצ’אי, יש כבר מדורה קטנה אחת, יש לונג עם בוב מארלי, יש הרבה אנשים עם ראסטות וכלבים, ובאופן כללי זה נראה כמו דג מלוח בסגנון עדות הריינבו והראסטות. אנשים רוקדים יחפים בעשב, וכל אחד יכול להכניס כאן את הבדיחה החבוטה שלו בנוגע לעשב (לי יש פטור. פעמיים בחיים ניסיתי לעשן מריחואנה, בגיל 18 ובגיל 22, ובשתי הפעמים זה לא עשה לי כלום).

הייתי יכולה לבלות את שארית אחר-הצהריים באווירת השאנטי הזאת, עם המוזיקה והאנשים והפיקניק הידידותי הזה, אבל הבטחתי לאחי שאני אבוא לבקר אותם אחר-הצהריים. אני עוזבת בצער אחרי זמן קצר מדי לטעמי, ובדרך לתל אביב זה פתאום מכה בי: הגעתי למצב מעניין אם אני מצטערת לעזוב התרחשות בירושלים, ועוד בצהרי יום שישי, ועוד לטובת נסיעה לתל אביב. ביני לבין עצמי אני מנידה את הראש בהשתאות וחוסר אמון. אבל הנה, זו עובדה.

טוב שאחי גר במרחק יריקה מהאוזן השלישית, אז בשביל לנחם את עצמי על מה שהפסדתי אני הולכת לשם דבר ראשון לפני הכל. אני מחפשת את האלבום החדש של M Ward אבל מוצאת דווקא את האלבום הראשון שלו, הנידח והזנוח משנת 2000, שנקרא “דואט לגיטרות מס’ 2”. אני אוהבת מאוד את מ וורד, ובינתיים כבר הקשבתי לאלבום הזה פעמיים והוא יפה מאוד. בהאזנה לאחור, יש בו את כל הזרעים והניצנים של Transfiguration of Vincent, האלבום הטוב ביותר שלו באוזניי. חוץ מזה אני אוספת מלוא חופניים פלאיירים וגלויות, כמה מהם ממש יפהפיים. אפשר לראות שעיצבו אותם מאיירים ומעצבים מקצועיים, בניגוד לפוסטרים ולפלאיירים הירושלמיים, שעיקר חינם דווקא בחובבנות וחוסר המהוקצעות שלהם. באוזן מתחילים להזיז את הסטנדים של הדיסקים ולהקה מתחילה לפרוש ולחבר את הציוד שלה. הייתי נשארת לבדוק מי הם בדיוק, אבל כבר מחכים לי וגם כאן אני עוזבת בצער. אני מצטערת גם על זה שמאז הניסיון של האוזן באמצע-סוף שנות ה-90 למכור גם דיסקים בחנות שלה ברח’ עמק רפאים, הם לא עושים את זה יותר. מוזר לי שיש להם חנויות בחיפה וברעננה, אבל דווקא בירושלים, שיש בה קהילה מוזיקלית לא קטנה, ושאיבדה לאורך השנים יותר חנויות תקליטים מכפי שאני רוצה לזכור מבלי לפרוץ בבכי, האוזן לא מנסה שוב למכור גם דיסקים.

ביום שישי בשש וחצי בערב, באיזור אתר הבנייה שהיה ויהיה פעם שוב הבימה, בצומת הרחובות תרס”ט ושדרות בן ציון, לב תל אביב שקטה ושוממת כמו…ירושלים. בבית הקפה נחמה, מוסד תל אביב ידוע, מעלים את הכיסאות על השולחנות ומתחילים לשטוף. אנחנו סוגרים, הם אומרים, נפתח שוב מחר בבוקר, כאילו הם קפה ארומה ברח’ עמק רפאים בירושלים. אני מסתכלת על אחי עם שני סימני שאלה גדולים על הפרצוף, אבל הוא רק מושך בכתפיו. כן, בטח, עיר בלי הפסקה. בטח, רק ירושלים נסגרת ביום שישי בשעה שש בערב. מצחיק מאוד. אנחנו הולכים לכיוון שדרות רוטשילד ומתיישבים בבית קפה נחמד בשם ניקו. האוכל טעים, האווירה נעימה, יש רק מעט אנשים חוץ מאיתנו. ציורי הפופ על הקירות – יפים מאוד – גורמים לי לתהות אם הבחירה בשם ניקו היא מחווה לאנדי וורהול. כשאנחנו יוצאים מבית הקפה שעה אחר-כך כבר חשוך בחוץ, אבל עדיין שקט מאוד ורק מעט אנשים – שתיים-שלוש בחורות, זה הכל – מסתובבים בחוץ. כשאנחנו חוצים את מעבר החצייה אני נזכרת פתאום במשהו ומסתובבת לאחור: זה באמת שם. הבניין שבו שוכנת ניקו הוא הבניין שמתחתיו נבחו הכלבים המצויירים בסצינת הפתיחה של “ואלס עם באשיר”.

באה השמש

ביום ההולדת שלי – אני עכשיו רשמית בת 47 ושבוע – אני הולכת לשיעור יוגה ועושה ח”י ברכות שמש. אומרים שהשמש שלנו חוזרת פעם ב-28 שנה למקומה בעת בריאת העולם, וכולם מתכוננים לברכת החמה. כשאני חוזרת מהשיעור מחכות לי בתא הקולי ארבע הודעות יום הולדת שמח: ממוסה, אלדד, אורי ואליס. אני מרגישה שפע ואסירוּת תודה. לא צריך יותר מידיד קרוב, אח, אהוב וחברה טובה כדי לעבור את החיים. בהמשך השבוע אני מקבלת ממוסה במתנה את “מהו המה”, כי הוא יודע כמה אני אוהבת את דייב אגרס. מאחי אני מקבלת את ההוצאה המחודשת של Ten של פּרל ג’אם, כולל הופעת האנפלאגד שלהם בדי.וי.די. אבל בשבוע האחרון אני שומעת דווקא את האנפלאגד של נירוונה, כי 15 שנה בלי קורט זה עדיין מעציב כאילו לא עבר רגע מאז ה-5 באפריל 1994. כאילו לא התרגשו עליי ב-15 השנים שעברו מאז די שמחות עצומות ופורענויות איומות שמספיקות לפחות לשני מחזורי חיים. אבל אני חוזרת ל-5 באפריל 1994 מפני שמתברר לי בחיים שלפעמים, אנשים שלא הכרתי באופן אישי השפיעו על חיי הרבה יותר מאנשים שאני באה איתם במגע יומיומי. כדי להשלים את אגודת המשוררים המתים אני קונה לעצמי את ספרי השירה החדשים של חזי לסקלי ודוד אבידן, וגם שלוש חמניות צהובות. פרחי חמה וספרי שירה ליום ההולדת זה כל מה שצריך. כמעט.

אני הולכת למקום העבודה של אורי עם קופסת שוקולד. שנינו חוגגים ימי הולדת בהפרש של שבוע אחד מהשני. פעם בהרבה חודשים אני באה במפתיע למקום העבודה שלו, כי אני צריכה לראות את הפנים שלו, את המבט בעיניים שלו, כשהוא רואה אותי. אני זקוקה לאהבה שלו, במיוחד ביום ההולדת שלי. שלי ושלו. האור והשמחה על פניו, בעיניו, כשאני נכנסת. היא באה השמש. Here comes the sun, little darling. לפני שאני הולכת, אחרי שאנחנו מכינים קפה ופותחים את השוקולד, הוא מצמיד אותי אליו ומנשק אותי בחוזקה על השפתיים ולוחש לי באוזן אני אוהב אותך.

Did you know that true love asks for nothing / her acceptance is the way we pay

היא באה השמש. הפעמונים במנזר שבעמק המצלבה חזרו לצלצל לרגל הפסחא וחג האביב. מכיוון שהם לא כפופים לשום שעון קיץ הם מצלצלים שעה אחת פחות. הכי כיף לשמוע אותם עם שחר, כשאני עוד לא ממש ערה. חופש. ימים לבנים, ארוכים, נמתחים בעצלתיים כשלא צריך ללכת לעבודה. אפשר לקום מאוחר בבוקר ולצאת להסתובב בעיר שנראית פתאום מופקעת וקצת זרה. אפשר ללכת לקנות ספרים בתלושים שהגיעו לחג. אני חוזרת הביתה עם שלושה ספרים חדשים. בגלריה שברח’ בצלאל 3 – הבית ההיסטורי של בוריס ש”ץ והבניין הישן-מחודש של בצלאל שמאכסן היום את המחלקה לארכיטקטורה – יש עבודות של גרי גולדשטיין שאני מאוד אוהבת. הוא מושפע מתרבות פופ של קומיקס ומגזינים, כך שלא מפתיע שלי הוא מזכיר גם את הפליירים של ריימונד פטיבון ואת הפוסטרים של פרנק קוזיק. אני מקווה שמתישהו תהיה לו תצוגה נרחבת יותר במקום גדול הרבה יותר. בינתיים זה נחמד גם ככה, אני מחבבת את החור בקיר הזה שמציג עבודות מתחלפות כל כמה שבועות. טוב שנוקטורנו וקפה בצלאל פתוחים כרגיל כך שיש איפה לשבת לשתות ולקרוא ספר ולהתחמם בשמש. גשר המיתרים נמתח באופק כמו מפרש גדול, כמו רשת דייגים, כמו בקיץ קרני החמה. חלונות פתוחים לרווחה, זה מה שאני מרגישה.