הופעות חיות בצהרי שישי מתים הולכות ומתבררות כקונספט מעולה. במיוחד בצהרי שישי האחרון שבו שמיכת עננים חונקת וקור חודר איימו לחלחל לי לתוך הנשמה. בצהרי היום בתקליט ובאוגנדה, כלומר דלת אל דלת, מנגנות ארבע להקות גיטרות שמותחות ביניהן את המנעד שבין הארדקור, פאנק, מטאל ונויז. דליילה, אשכרה מתים, D9 ומונדו גקו. מצוין, אני חושבת. דיסטורשן נשמע לי כמו פסקול הולם לצהריים אפורים מטאליים (אפורים מנטליים?) כאלה.
“התקליט” נראה ומרגיש כמו פאב אנגלי, ואני מתיישבת בקצה הבר. אי שם בראשית האינטרנט היה אתר בשם Breakup Girl (אני חושבת שהוא קיים עדיין עד היום), ואחת הדמויות הקבועות בסיפורים שבאתר היתה “האיש בקצה הבר” – זה ששותה בשתיקה בחסות האפלה, ורק בשעות הקטנות שלפני סגירה הוא פותח את פיו ומספר על ההחמצות הגדולות של חייו. אז הוא קם ונעלם לתוך החשיכה. אני חושבת שהגעתי לשלב בסיבובי ההופעות שלי שבו אני מרגישה כמו האישה בקצה הבר. ההבדל היחידי הוא העובדה המשמחת – או המצערת, תלוי את מי שואלים – שאני לא נוגעת באלכוהול. אלמלא הפילה עליי הברמנית הקשוחה של התקליט את חיתתה הייתי מזמינה כוס תה, אבל אני פוחדת שהיא תוציא לי צו הרחקה למוסד הגריאטרי הקרוב, אז אני מחכה בשקט שתתחיל ההופעה של דליילה.
אני לא יכולה להגיד שדליילה הסעירו אותי, אבל לא בטוח שזה לגמרי באשמתם. אחר כך הבנתי שאחד ממקורות ההשפעה הגדולים שלהם הם סוניק יות’, וסוניק יות’ היא אחת הלהקות השנואות עליי בתבל. לא צריך להיות גאון בשביל להבין שאני שונאת אותם דווקא בגלל שהם כל כך מזכירים לי את עצמי: תיאורטיקנים קונספטואליים שעושים אינטלקטואליזציית-יתר של מוזיקה. אשכרה מתים, לעומת זאת, היו לגמרי חיים עם הפאנק הבועט והנשכני שלהם, שמגיע מהבטן ולא מהמוח, תודה לאל. אני חושבת שהם מופיעים באוגנדה בליל הסילבסטר, וזו אופציה אלטרנטיבית נחמדה לערב הזה למי שמחפש. זה כמובן לא רלוונטי למי שנוהג באדיקות כבר שנים להיכנס בערב הסילבסטר למיטה בשעה תשע בערב, כמנהגו גם בערב פורים ובערב יום העצמאות. חוץ מזה מלחמה עכשיו, ואני מנסה להצחיק את עצמי אבל בפנים יש לי גוש מבטון ומתכת.
אחרי שהתפזרה הפגנת הפוגו הקטנה סביב אשכרה מתים – ממושבי בקצה הבר ספרתי בערך 15 בנים, וחוץ ממני ומהברמנית היתה במקום רק עוד נערה אחת, וזה קצת מעציב, ששלושים שנה אחרי פרוץ הפאנק עדיין קשה למצוא בנות בקהל בהופעות פאנק בארץ – הלכתי בעקבות רעש הניסור לאוגנדה. מה שאני יכולה להגיד על מונדו גקו הוא רק שהסולן שלהם נראה כמו הנרי רולינס הצעיר, ושאם ליד אשכרה מתים דליילה נראים כמו להקת רוק נוצרית, הרי שליד מונדו גקו אשכרה מתים נראים כמו פאנקיסטים במשרה חלקית. מספיק היה להעיף מבט חטוף בקהל שלהם. גברים בלבד, שחור וקעקועים, קנקלים שלא נראו לי כמו ספרייט דווקא – איכשהו באלטיקה נראית לי ניחוש יותר סביר. אני לא חושבת שנשארתי שם יותר משלושים שניות. במקום כזה אני לא יכולה אפילו להיות האישה בקצה הבר. זה הרבה מעבר ללהיות סתם מוזרה ולא שייכת, באה ונעלמת. אז אני קונה חוברת קומיקס של דולה יבנה ופטר נותן לי חוברת אחת ממפעלות MFM וכרגיל אני אסירת תודה על זה שהוא פשוט קיים, כי העולם הוא מקום קצת יותר טוב כשהוא בסביבה וממשיך בעקביות ובעקשנות להוציא את MFM. תודה, מותק. נתראה בקצה הבר.