מה שהמם אותי במפגש הראשון עם האלבום של ה-Fleet Foxes הוא לא עצם זה שהם נשמעים כמו הביץ’ בויז, אלא זה שהם נשמעים כמו הביץ’ בויז בשנת 2008 – אין כמעט שום דימיון בין העולם היום לעולם כפי שהוא היה בשנות השישים: לא מבחינה פוליטית, לא מבחינה כלכלית, לא מבחינה תרבותית, לא מבחינה טכנולוגית ולא משום בחינה שהיא – והעובדה הזאת הופכת את ה-Fleet Foxes לכל כך תלושים מהקשרים של זמן ומקום. אני מאוד מחבבת להקות שנשמעות תלושות מהקשר של זמן ומקום (Sixteen Horsepower, Gun Club). אני מניחה שזה מפני שזה נתפס בעיניי כעדות לכך שניצב מאחוריהן מישהו שמתעקש ללכת בדרך פרטית ואישית משלו, במקום להיות חלק מזרם כזה או אחר. במקרה של הפליט פוקסז ורובין פקנולד זו גם לגמרי נקמת היורמים. העובדה שפקנולד, שהיה נער דחוי ובודד בגלל עודף משקל ועודף אלרגיות ונשר מהתיכון בסוף השישית, אחראי לאלבום שהוא לא רק הטוב ביותר והמושלם ששמעתי מזה שנים, אלא שאין לי שום דרך אחרת להגדיר אותו מלבד פיסה צרופה ומזוקקת של יופי טהור – מעידה על כך כאלף עדים.
האמת היא שההשוואה לביץ’ בויז קצת מתעתעת. על אף שהפליט פוקסז הם מסיאטל, ההרמוניות הקוליות שלהם מזכירות מיד את השמש הנצחית של קליפורניה – כמו אצל הביץ’ בויז; אבל זה רק עד שנזכרים שגם אצל בריאן ווילסון והביץ’ בויז היה תמיד מתחת לכל זה איזה זרם מלנכולי חבוי. אני חושבת שאצל הפליט פוקסז זה בולט עוד יותר. מתחת למלודיות ולהרמוניות הקוליות הנפלאות שלהם יש זרם תחתי אפל ועמוק שחותר בבירור תחת ונגד מה שנשמע מעל פני השטח. הם שרים בפליאה על יפי הטבע, אבל השירים רצופים איזכורים גם למוות ולאובדן. זה מה שנותן למוזיקה שלהם את המורכבות שלה. מדהים אותי שפקנולד הוא רק בן 22 וכבר אחראי ליצירה כל כך מורכבת, מרובדת ופוליפונית, אבל אז אני נזכרת שגם ווילסון לא היה הרבה יותר מבוגר כשהוא הוציא את Pet Sounds. מצד שני, Pet Sounds היה האלבום המי-זוכר-כמה של הביץ’ בויז, ובמקרה של הפליט פוקסז מדובר באלבום ראשון. זה די מדהים ומעורר השתאות, מכל כיוון שלא חושבים על זה.
הפליט פוקסז נשמעים לא רק כמו הביץ’ בויז, אלא כמו הביץ’ בויז שכבר עברו פילטריזציה במהלך עשרות השנים – כזו שעברה דרך REM, My Morning Jacket ו-Band of Horses, אם לציין רק כמה מההשפעות שאני מצליחה לזהות אצלם. פקנולד מציין כהשפעה גדולה גם את אליוט סמית’, ובהתחשב בעובדה ששניהם מוגדרים אצלי כגאונים מוזיקליים, כל מה שאני יכולה להגיד הוא רק It takes one to know one. עוד אפשר לזהות במוזיקה של הפליט פוקסז עקבות למוזיקת עם אנגלית מהמאה ה-17, השפעות בארוקיות, ואכן, הרבה סיקסטיז (אני חושבת בעיקר על “ג’ון ברליקורן” של טראפיק). לפקנולד יש קול מלאכי לגמרי, שזו דרך אחרת להגיד שהוא נשמע כמו ניל יאנג צעיר מאוד. כל ההשפעות האלה ביחד גרמו לי להבין שבעצם הם בכלל לא נערי חוף: הם אנשי הרים (לשמחתי). אפשר לראות את זה גם בשמות השירים כמו Tiger Mountain Peasant Song, Blue Ridge Mountain ו-Ragged Wood, ובדימויי טבע כמו נהר קפוא, עשב גבוה, חורף לבן ועוד. אחד השירים הבולטים באלבום, Your Protector, מזכיר לא מעט את שירי החטא הדתיים המפחידים של Sixteen Horsepower, ודייויד יוג’ין אדוארדס הוא בכלל מקולורדו, כלומר מהרי הרוקי, והמוזיקה שלו מזכירה באופן לא מפתיע את המוזיקה של ההילביליז של הרי האפלאצ’ים. אפשר לשמוע את כל זה מתנקז למוזיקה של הפליט פוקסז. חוץ מזה, עם חולצות הפלנל המשובצות שלהם, השיער הארוך והזקנים הפרועים, הם נראים כמו חוטבי עצים שהגיחו כרגע ממעבה היער. או מחבקי עצים, לצורך העניין. ועוד היפים! הם לגמרי ילדי פרחים וילדי ירח וילדי טבע.
בדף הנלווה לאלבום כותב פקנולד כי היו לו תמיד זיכרונות ילדות ברורים מאוד גם מגיל צעיר מאוד, עד שיום אחד הוא דיפדף באלבומי התמונות המשפחתיים וגילה שכל הזיכרונות שלו לקוחים מהתמונות הללו. כלומר, אלה זיכרונות מאוחרים יותר ו”שתולים”. יש משהו שתול באלבום הזה של הפליט פוקסז – באופן שבו הוא נשמע לגמרי אורגני ואותנטי מצד אחד, ומצד שני, כאמור, תלוש ומושתל בזמנים שאנו חיים בהם. זה היופי של האלבום. באופן דומה, עטיפת האלבום עושה שימוש בציור של פיטר ברויגל האב משנת 1559, שנקרא “פתגמים הולנדיים”, או “הגלימה הכחולה”, או “הטיפשות שבחיי אנוש”. בציור הזה מתוארות סצינות שונות שבמקרה הטוב הן גרוטסקיות, ובמקרה השכיח יותר אכזריות. אבל ברגע שמוציאים את האלבום מתוך העטיפה ומקשיבים לו, מבינים כמה חסד ויופי יכולים להיות גם בתוך עולם גרוטסקי, מכוער ואכזר.
ובגלל זה, האלבום הזה לא היה יכול לבוא לי יותר בזמן. כבר שבוע שלם שהוא לא עוזב את המערכת שלי. אני מתעוררת והולכת לישון איתו, כבר איחרתי בגללו לעבודה פעמיים, הלכתי ליוגה לפחות שלוש פעמים כשהוא מתנגן לי בראש, ואני מדמיינת איך זה יהיה לשמוע אותו בנסיעה בינעירונית במרחבים פתוחים, ולעשות איתו אהבה עם מישהו בחדר סגור. אני מסמנת לעצמי בראש גם לקנות אותו במתנה לאחי. אני חושבת שהוא יאהב אותו.