הָיי נוּן

בצהרי היום אני הולכת לרחוב שושן, לא לפני שאני עוברת ביריד התקליטים והחפצים יד שנייה של התקליט. עכשיו זה כבר החום הבוער, היבש של הקיץ. ברחוב שושן יש את מסיבת הרחוב של קצוות אורבניים, ואני שמחה שהייתי כאן שבוע לפני כן, בערב, כשתערוכת הרחוב נפתחה ועוד היה קריר, ואפשר היה לראות את העבודות שבצהרי היום אין הרבה סיכוי ממש לראות, כי ברחוב יש עכשיו מאות על גבי מאות של אנשים צעירים, לבושים בבגדים קצרים שחושפים הרבה עור שזוף, משקפי שמש וכוסות פלסטיק עם בירה. אני עוד אחזור לכאן לראות את העבודות מפני שאהבתי מאוד את הפאנלים המצויירים של צליל צמת ורון רון (SuicideHappy), ששואבים השראה ברורה מקומיקס, וכמה מהמיצבים/פסלים שעל הגגות והחלונות. כשהייתי שם באותו ערב של פתיחת התערוכה דיבר גיא ברילר בתוך הקצה על האופן שבו פעולה במרחב האורבני הופכת לאובייקט אמנות. אני לא בטוחה שמסיבת הרחוב של רחוב שושן עונה על הקריטריון הזה, אבל היא די קרובה לזה ומה שבטוח הוא שהיא מאוד מאוד מענגת.

מה שאני יכולה להגיד על אומללה זה שהיא להקה שמחה מאוד (וממילא אני חושבת שמבטאים את שמה עם דגש על ה-לה האמצעית, Umlala). אומללה נראים כמו הלהקה החמה התורנית מוויליאמסבורג, עושים מוזיקה ששואבת מבריט-פופ, שרים באנגלית, וכל זה הוא לא ממש כוס התה שלי, אבל הם בהחלט טובים ויש להם הרבה מאוד קסם שאני יכולה להבין. ברור שבעיר של היפסטרים בצלאלניקים-מוסררניקים How Do You Convert PDF to JPG יהפוך ללהיט היסטרי, למרות שהם בעצמם מהאקדמיה למוסיקה. והגיטריסט שלהם הוא אחד הגברברים היפים ביותר שמסתובבים כאן בעיר (יחד עם הגיטריסט-לשעבר של אשכרה מתים), מה שאף פעם לא מזיק.

בום פם זה כבר סיפור לגמרי אחר. מצליל הסרף (surf) המהדהד הראשון של הגיטרה המחשמלת שלהם אני מכורה. מצחיק, בדיוק ערב לפני כן ראיתי בסינמטק את “ג’וני ומגפי הזמש” של טום דיצ’לו, עם מוזיקה של לינק ריי, וכשיצאתי מהסרט המחשבה המיידית שעברה לי בראש – ומסתבר שגם לטל, שאיתו הלכתי לראות את הסרט – היתה צ’רלי מגירה. בום פם עושים מוזיקת גולשים, שמתחברת באופן הכי טבעי והכי חלק למוזיקת חפלות יוונית. יש קשר הדוק מאוד בין שני הסגנונות האלה: השיעור הראשון בהלכות סרף שאסטרו לימד אותי פעם הוא שדיק דייל, מי שהמציא את הצליל החלול והמהדהד של גיטרת הסרף, שמדמה את הרעם המתגלגל של הגלים, הוא ממוצא לבנוני; ושמיזרלו שלו מבוסס על שיר יווני. לא חייבים להיות עכבר חופים כדי לאהוב את המוזיקה הזאת.

אז בום פם הם שלישייה של גיטרת סרף, טוּבּה(!) ותופים, והם ממש ממש טובים. היה צריך להיות שם כדי לראות רחוב שלם קופץ באוויר. הגיטריסט שלהם (וגם המתופף, שהוא חיה רעה) מנגן כשפלג הגוף העליון שלו חשוף לגמרי, יש לו שפם ושיער ארוך שהוא מנער מצד לצד כדרכם של מטאליסטים, הוא צרוב שמש ונראה כמו ערס חופים או רד-נק דרומי, אבל כזה שאי אפשר שלא לאהוב. במיוחד לא כשהוא שר שיר שהפזמון שלו הוא אבא שלך שותה חשיש / חשיש, חשיש, חשיש. רחוב שושן ממריא יחד איתו.

כחום היום וכחום הגוף אני חומקת אל הקרירות והאפלוליות של הקצה, ומוצאת שם מפלט שקט בחלל שמקושט עכשיו כמו ג’ונגל מלא צמחיה וציפורים. אני סתם יושבת ובוהה כשבחור אחד מציע לי לשתות צ’ייסר. אני מחייכת ואומרת לא תודה, ואז לראשונה אני מרגישה קצת צער על זה שאני לא שותה אלכוהול. אני מבינה איך ולמה אלכוהול מתניע אינטרקציה בין גבר שמתחיל עם אישה, ואני מצטערת פתאום שאני לא שותה, כי מה אני יכולה להגיד לו, שאני שותה רק מים? זה נשמע סקסי כמו להגיד לו שאני מתגוררת במנזר.

אז אני יוצאת שוב החוצה לרחוב. מתחת ליריעות הסוככות והמצלות יש דוכנים של בגדים יד שנייה ודוכן של האף, שהוא המיני-מגזין המקומי הכי משמח שיש שסוגר כבר חצי שנה ושישה גיליונות, והדיירים מההוסטל ברחוב שושן 2 יושבים על הספסל בחוץ ומחכים שיערוב היום ורוח קרירה תצנן את הכל. בחמש לפנות ערב אני עוצרת מונית ברחוב שלומציון, והמונית מחליקה במורד שלומציון ומבעד לחלונות הכהים שלה אני רואה המון אנשים יושבים על המדרכות מחוץ לבתי הקפה. המזגן מצנן את העור שלי שפולט עכשיו חום, המוח שלי מטוגן וול-דאן, ואני לא חושבת שלמסיבות הרחוב הבאות אני אלך כי זה רק רחוב שושן (והקצה) שיש לי אליו סימפטיה מיוחדת. אבל השבוע יש ערב של אינדי גרב בבאסס, ומי היה מאמין, בעוד פחות משבועיים לאב גרנייד מגיעים להופעה באוגנדה.

לבד שוב או

נראה לי ששלישי בלילה היה אחד הלילות הקרים ביותר שהיו כאן החורף הזה, שהוא קר מאוד גם ככה, ועוד אחרי סערת הגשמים הגדולה. כך שלפחות מהבחינה הזאת זה היה מזג אוויר הולם מאוד לפסטיבל די-פרוסט. מצד שני, רחובות מרכז העיר היו שוממים כמעט לגמרי, וזה לא ממש עושה חשק ואווירה של כיף ופסטיבל. איפשהו במהלך הערב גם נפל לי האסימון שחיי לילה הם עבודה קשה מדי – בעיקר למי שעובד ביום. בעוד אני תוהה ביני לבין עצמי אם זו בעיה פרטית שלי ואם אני צריכה להסיק מזה מסקנות אישיות, יותם אומר שגם הוא שונא חיי לילה. שהוא מסתובב בכל האירועים הליליים האלה רק בגלל שמה שמעניין אותו זה אירועי התרבות, ובעיקר מוזיקה, וחבל שאלה מתרחשים דווקא בלילה. כך שכנראה שזו לא רק הבעיה הפרטית שלי.

אז השוטטות עצמה בין מקומות ההתרחשות השונים, ברחובות הקרים והנטושים, לא היתה כיף בכלל. אלמלא חברתו הנעימה של יותם הייתי עוצרת מונית וחוזרת הביתה הרבה יותר מוקדם. אבל אנחנו מדברים ומדברים ומדברים תוך כדי זה שאנחנו מזגזגים ותופרים ופורמים ותופרים מחדש את סמטאות מרכז העיר: הבאסס, הסירה, הקצה, חזרה לבאסס, קונסטנטין, חזרה לסירה. יותם הוא צעיר ומתוק ודומה לאמיל הירש. אנחנו מדברים על קולנוע ומוזיקה ואיזורים אוטונומים ארעיים של חכים ביי. זה החלק הכייפי ביותר של הערב.

אהבתי את “האף” – הפנזין – אבל הפרוייקט הסודי בבאסס היה מאכזב באוזניי – מוזיקה קצת לאונג’ית אמצע-הדרך מדי, אז אנחנו עוזבים אחרי השיר השני או השלישי. בסירה כרגיל מלא ודחוס. מארקי פאנק מתקלט סט פסאודו-סיקסטיז וכולם מסביב משתגעים אחרי זה ורוקדים בחלל הקטן וכמעט מכבים עליי את הסיגריות שלהם מרוב שצפוף. האנשים האלה נראים לי מאוד מוזרים. רייסקינדר עולה אחר-כך, זכרתי שהוא טוב מאוד אבל שכחתי כמה. הקטע עם רייסקינדר הוא שאני לא בטוחה עד כמה הסארקזם החומצי שלו לא מופנה גם כלפי הקהל שלו. בעצם עכשיו כשאני כותבת את זה אני די בטוחה שכן. אני חושבת שהוא בהחלט מתכוון להגיד שהבדיחה היא תמיד (גם) על חשבוננו. לא פלא שהוא מסיים את הסט על רקע “ליתיום” של נירוונה. גם אצל קוביין זה היה מאוד ברור שמצד אחד הוא זקוק לקהל שלו כמו כל יוצר, ומצד שני הוא בז לו ושונא אותו דווקא בגלל ההזדקקות הזאת. כידוע זו לולאה שכמעט אי אפשר להתיר. צריך ללמוד לחיות עם זה. או שלא, כמו במקרה של קורט. אז יש את המתח והאמביוולנטיות הזאת גם אצל רייסקינדר, וזה משהו שאני מאוד מעריכה ומחבבת.

אבל מה שהכי אהבתי באותו ערב בסירה היה תערוכת הציורים של צליל צמת תחת הכותרת “פאלינדרום”. הציורים הגדולים שלה הזכירו לי את מארק ריידן – מין ציורים שבמבט ראשון נראים כמו איורים מספר ילדים ישן ותמים, אבל אז פתאום רואים שנוספו להם כל מיני עיוותים, מה שהופך אותם למטרידים, עוכרים ולא נעימים. אני תוהה אם בהקשר הזה השם “פאלינדרום” מתייחס לסרט של טוד סולנדז, שכל הסרטים שלו טעונים בדיוק באותן תחושות. כך או כך, אלה עבודות טובות מאוד. גם העבודות שתלויות בקונסטנטין ממשיכות קצת את הקו הזה, ובכלל באופן מפתיע נהניתי בקונסטנטין, אולי דווקא בגלל שזה מקום שאני כל כך לא פוקדת בימים רגילים. החלל הגדול המגה-ברי והעיצוב הקיטשי שלו, האווירה הפסאודו-דקדנטית, המוזיקה האלקטרונית ברקע, אקווריום הדגים. אני יכולה לבהות שם שעות.

בחצות וחצי אני מנשקת את יותם על הלחי ועוצרת מונית. כמו סינדרלה על דדליין אני מקפידה לחזור הביתה בשעה שלא תגרום לי להתחרט למחרת על זה שאני חיה. לערב שלמחרת אני אפילו לא טורחת כבר ללכת. אני גוזרת את הצמיד האדום שעל פרק כף היד שלי ומצמידה אותו עם מגנט למקרר, למזכרת. יכול להיות שכל הפסטיבל הזה הוא באמת לסטודנטים ולא לאנשים רגילים ועובדים שצריכים לקום מוקדם בבוקר. חבל גם שאם יש יומיים של פסטיבל עושים אותו בשלישי-רביעי ולא ברביעי-חמישי – שלפחות אחרי הערב השני אפשר יהיה ללכת לישון בלי לקום מוקדם בבוקר לעבודה. ביום רביעי בערב אין לי שום חשק לצאת שוב אל הקור וללכת לישון מאוחר. במקום זה אני נכנסת עם ספר מוקדם למיטה החמה ושומרת על טמפרטורת הגוף שלי חמה ונעימה כל הזמן. אני יודעת שאת כל ההרכבים שלא ראיתי ייצא לי בטח לתפוס פה ושם בשבועות הקרובים, וגם אם לא זה לא נורא. כשזה הופך לעבודה קשה זה פשוט לא כיף. לפני שאני נרדמת אני חושבת גם על מה שארתור לי אמר, על זה שאנשים הם הכיף הגדול ביותר אבל בכל לילה הוא הולך לישון שוב לבד.

בשישי בצהריים נרשמת הפשרה נוספת כשאני הולכת למכירת תקליטים בתקליט. אני לובשת שמלה שחורה קצרה, גרביונים שחורים ואת המגפיים השחורים מגומי עם ציורי הגולגלות והשושנים. המגפיים האלה הן בשביל המטאליסטית והאליס בשלשלאות שבתוכי, והן הדבר המגוחך והנפלא ביותר שקניתי בשבועות האחרונים. בתקליט אני מבלה הרבה זמן בנבירה בערימות התקליטים ויוצאת משם בסוף עם אלבום הופעות כפול של איאן האנטר מ-1979 (עם מיק רונסון), אלבום הופעה כפול של דפש מוד (עם חוברת צילומים נפלאים בשחור-לבן של אנטון קורבין, שרק בגללה אני קונה את זה. צילומי הופעות ואחורי-קלעים וצילומי דרך ובגלל שקורבין הוא צלם נהדר ובגלל שזה תקליט ולא דיסק אפשר ממש לראות את הצילומים), אלבום של אבנר שטראוס, שהיה זמר ומשורר ירושלמי בשנות ה-80, שנקרא “בירושלים השמיים נמוכים יותר”, “גלמין” של שפיות זמנית בגלל שאני אוהבת את ההדפס/תחריט שעל העטיפה וגם את מילות השיר, ואיזה אוסף ניו-ווייב. אני רואה את מארקי Fאנק קונה ערימה של תקליטים. מארקי הוא באמת התקליטן הכי עסוק בעיר, ואני לפחות מילאתי את מכסת הFאנק שלי איתו לשנה הקרובה לפחות. אני משווה תקליטים עם יותם שמצא תקליט של 3ח ועם דודו ה’ ועם אבי ש’ ועם עוד אנשים שנמצאים שם ונחמד לדבר איתם. אחר-כך אני הולכת לשתות קפה באוגנדה ופוגשת שוב את אמיר ב’. אנחנו מדברים על מוזיקה וצילום והלימודים במוסררה וזה כיף גדול לדבר איתו. אנשים הם באמת הכיף הגדול ביותר שיש. גם אם, ובעיקר בגלל, שרוב הזמן אני מרגישה כמו איניד מ-Ghost World, ושאני חיה בתוך עולם רפאים בתוך הראש שלי.