פסח, צהרי יום שישי, העיר התרוקנה מיושביה הקבועים והתמלאה בנחילים של עולי רגל ותיירים. אני מפלסת לי דרך במורד המדרחוב, חותכת דרך ההמון הסואן ברחוב יפו ופונה ברחוב החבצלת הרחק מהמון מתהולל. כאן כבר שקט ודומם. באוגנדה שומם. רק שני אנשים מארחים לפטר לחברה ואני מתיישבת בקצה הבר. ברקע מתנגנות מעליות הקומה ה-13 ואחר-כך 3ח’. כבר שכחתי כמעט איך נשמעת מוזיקה חיה, איך זה לראות ולשמוע להקה מנגנת. רציתי לראות לפני שבועיים את אכזבות ולבנון באוגנדה, אבל נאמנים לשמם, אכזבות איכזבו וביטלו ברגע האחרון את ההופעה. אני מקווה עוד לתפוס אותם מתישהו חיים, לבדוק מקרוב אם המוזיקה שלהם אינטליגנטית יותר מהשם האידיוטי שהם בחרו לעצמם. אחר-כך היה איזה מוצאי שבת בבאסס עם הופעות של TV Buddhas וערופי שפתיים, אבל אני לא הולכת לשום הופעה במוצ”ש שמתחילה אחרי 23:00 כשלמחרת אני צריכה להתחיל שבוע עבודה ב-8:00.
אז צהרי יום שישי ודוקטלון באוגנדה נשמעים לי בסדר גמור. דוקטלון וסנסנה הם פרוייקטים של צפריר צורי, שהוא גיטריסט מוכשר מאוד, מוזיקלי מאוד, ויוצא דופן מאוד. יצא לי לראות אותו פעמיים, גם לבד וגם עם להקה. אני מחבבת ומעריכה את הדברים שהוא עושה. אני מחבבת ומעריכה כל אחד שעושה משהו שהוא בניגוד לכל הסיכויים. אנשים כאלה הם מקור ההשראה הגדול ביותר שלי. הפעם הוא בהרכב של גיטרה-בס-תופים. הם פורקים ציוד מפיאט אונו ישנה שחונה בסימטה הקטנה וחוסמת את כל הפתח. בינתיים מגיע עוד קומץ אנשים, אבל גם כשהם מתחילים לנגן אין בחדרון הקטן של אוגנדה יותר מ-7-8 אנשים. בנים. רק אני ובחורה צעירה, החברה של קוון הבסיסט, נמצאות שם בחברת גברים. בניגוד לפעמיים הקודמות שראיתי את דוקטלון/סנסנה בהופעה, המוזיקה הפעם כבדה וקשה הרבה יותר. ריפים מטאליים. קצת קשה לי עם זה. אני יודעת שלא תמיד יופי הוא התכונה היחידה או החשובה ביותר במוזיקה. לפעמים יש ערך למוזיקה קשה, אגרסיבית, מכוערת, כדי לשקף קושי, אגרסיביות וכיעור בחיים, או אצל המאזין. לפעמים אני מסוגלת להתמודד עם זה, אבל הפעם זה בעיקר מחורר לי את האוזניים ומכניס אותי לחוסר שקט, מתח ועצבנות. אחרי שלושה-ארבעה קטעים אני יוצאת החוצה. ודווקא שם, כשאני יושבת על אחת הספות בחוץ, נשענת על הקיר של חדר ההופעות, אני מסוגלת להקשיב למוזיקה הזאת יותר בקלות. פתאום זה לא בליל חסר-פשר של רעש מסיבי וסמיך, אלא צלילים וכלים שונים ומובחנים.
איתמר יוצא לשבת בחוץ עם כוס בירה. עוד כמה אנשים יושבים או מסתובבים בחוץ. נעים. שמש ועננים, אור וצל, רוח וטמפרטורות משחקים תופסת ומחבואים בסמטה. מדי פעם עוברת מכונית וכולם נדבקים לקיר. שני נערים צעירים חוצים את הסמטה, הם נראים בני לא יותר משש-עשרה. הם רזים, אחד מהם גבוה והשני נמוך יותר. כשהם מתקרבים ועוברים לידי אני רואה שלנער הנמוך יש צלקת עבה ובולטת שחותכת לו את כל הצוואר כאילו מישהו שיסף לו את הגרון. מתחת לאוזן, מטפסת במעלה הסנטר, מגיעה כמעט עד לזווית הפה. הוא רק ילד. מי חתך אותך ילד? מי עשה לך את זה? העולם הזה מלא רוע וכיעור. מי מיקם את אוגנדה בסמטה שנפתחת אל גדרות התיל של בית המעצר במגרש הרוסים. מי קבע מולה דלת פלדה כבדה וחתומה עם השלט נוער חשיפה שעושה לי רע כל פעם מחדש. מי כתב לידה כתובת נאצה כמעט בלתי מורגשת בגנות המשטרה. כמה זמן לא נתקלתי בכתובת הזאת. היא היתה משורבטת על הקיר בחדר של עומר. האם היא היתה שם כשבאו השוטרים? אני כבר לא זוכרת. אני צריכה לשאול את עומר. העולם הזה מלא רוע וכיעור וזכרונות רעים, נעשה לי דחוס מדי ומעיק מדי ואני רוצה לקום וללכת. ההופעה הזאת היא לא טובה. אבל אז, מהעבר השני של הקיר, קוון מתחיל לנגן בס מלודי מאוד שממסמר אותי למקום והוא מושך את זה עוד ועוד עם הגיטרה והתופים שמצטרפים ושכחתי כבר איזה בסיסט נהדר הוא ופתאום זה יפה ואני נזכרת איך זה כשמוזיקה חיה מצליחה לעטוף אותך ולהפנט אותך וזה כמו מדיטציה כי היא מנתקת אותך מהזרם הבלתי פוסק של המחשבות והטרדות שלך וכל מה שיש זה המוזיקה הזאת עכשיו והלהקה הזאת שמנגנת כאן והבס המלודי הזה שנמשך לאורך 17 דקות מתוקות לאין קץ ורק כשזה נגמר אני קמה והולכת.