צ’רלי מגירה הוא תמיד שמחה גדולה. אני לא זוכרת כבר כמה פעמים ראיתי אותו: פעם-פעמיים לפני שש או שבע שנים יחד עם נערת ההפקר (מיכל קהן), שאז הם ניגנו את הגירסה שלהם לרוקבילי וסרף; לפני שנה, או קצת פחות, עם הטרלה-לה-לה בויז, שאז הם ניגנו מוזיקת פוסט-גאראג’ ופרוטו-גראנג’ (רק על עצמי אני צוחקת כשאני כותבת את התת-תת-ז’אנרים המופרכים האלה); ואתמול בצהריים עם המודרן דאנס קלאב, עם הפוסט-פאנק/פסיכובילי/סייקובילי שלהם, או במילים אחרות, בפאזת הקראמפס שלהם. והאמת, הפאזה (והפוזה) הזאת יושבת עליהם בול. היא מתאימה להם כמו כפפה ליד, כמו משקפי שמש אחרי חשיכה. כי האמת היא שתמיד יותר מחיקוי ישיר של אלביס, צ’רלי מגירה הוא מחווה לחיקוי הטראשי של לוקס אינטריור את אלביס (עם קמצוץ של רוקי הורור פיקצ’ר שואו). או כמו ששר ג’פרי לי פירס על לוקס אינטריור: הוא נראה כמו אלביס מהגיהנום. באופן דומה, הבסיסטית (עם בס בצבע טורקיז מהמם, צלליות עיניים כהות, מכנסי עור צמודים שחורים ומגפי שפיץ על עקבים דקיקים) היתה גילגול של פויזן אייבי/פטרישה מוריסון. מיכל קהן על התופים היתה מעולה, ויותר מכל אחד אחר היא הזכירה לי את אנימל מהחבובות. היא היתה פשוט חיה רעה (וזאת המחמאה הכי טובה שאני יכולה לחשוב עליה). התיפוף שלה משך את כל רכבת הקרקס הזאת בדהרה קדימה. הם ניגנו כמעט שעה ברציפות, בלי אף הפסקה בין שיר לשיר. זאת היתה מוזיקה מרעישה, ממוסכת, דחוסה ומלודית מאוד. והיא היתה גם רקידה מאוד. האמת שחסרו לי שניים-שלושה-שישה אנשים שיעשו פוגו. אין שום פסול במוזיקה רקידה. רוקנ’רול נולד, אחרי הכל, מנענוע ירכיים. הגעתי להופעה היישר מטיפול שיניים וחצי מהפרצוף שלי היה רדום ומעוות. הרגשתי כמו אחד היצורים מ”באטמן” (הג’וקר? דו-פייס?). עד סוף ההופעה ההרדמה חלפה עברה לה (המוזיקה משחררת), אבל הצטלצלו לי האוזניים. קניתי סיכת צ’רלי מגירה לאוסף הסיכות על ז’קט הקורדרוי שלי, קיבלתי במתנה פוסטר היסטורי, והלכתי הביתה רצוצה אך מרוצה. היה מעולה.
(צ’רלי מגירה והמודרן דאנס קלאב, אתמול, שישי בצהריים, אוגנדה)