שבתות שבהן עומר מגיע הביתה מהצבא הן שבתות מתסכלות. אני נורא שמחה לראות אותו, אבל אלה שבתות שבין ערימות הכביסה והכלים אני לא ממש נחה ולא מוצאת שום רגע של שקט וזמן לעצמי. לעומת זאת, שבתות שבהן עומר לא מגיע הביתה הן שבתות של מנוחה מופלאה. אני מתגעגעת אליו כשהוא לא כאן, אבל אני כל כך נהנית מהחופש והשיחרור. אז בבוקר יום שישי אני קמה מאוחר ויוצאת לסיבוב שממנו אני חוזרת עם שלושה ספרים חדשים, זר כלניות ולחם טרי. אני אוכלת וקוראת את עיתוני סוף השבוע, אני משאירה את הכלים בכיור, אין הר של מדים שצריך לכבס ולייבש במהירות, אין זעקות שבר של מישהו רעב, אין שובל של מגבות רטובות ושלוליות מים באמבטיה. אני שמה את הכלניות על השולחן, מכינה תה והולכת לכתוב. אחר-כך אני רואה סרט בדי.וי.די במחשב והולכת להכין קפה. מדהים איך כל פעולה קטנה שנעשית בכוונה גדולה ומודעת, מתעצמת ומקבלת משנה תוקף של עונג. אני שמה מוזיקה ונשכבת על הספה ובוהה למרחקים ארוכים. שלווה גדולה, אין שאלות, אין תשובות. אני נכנסת מוקדם למיטה עם הספרים החדשים. דממה. אין שום עונג שמתקרב בכלל לכניסה מוקדמת למיטה עם ספרים. חוץ, אולי, מהעונג שבתחילת קריאתו של ספר חדש, וההכרה כבר בעמוד השני או השלישי שזה ספר שאני הולכת לאהוב.
אחר-הצהריים היום הלכתי לראות את “זאק ומירי עושים פורנו”. בפעם האחרונה שראיתי סרט של קווין סמית’ השנה היתה 1997 והסרט היה “להשיג את איימי”. זה היה בסך-הכל הסרט השלישי שלו ואיכשהו לא עקבתי אחריו מאז ואחרי שאר הסרטים שלו, כולל “מוכרים בלבד 2”. ב-1997 אפילו המילה “פורנו” בעצמה נחשבה עדיין למילה מפורשת ובוטה, ונראה לי שאם היו צריכים לתרגם אז את שם הסרט, זה היה “זאק ומירי עושים סרט כחול” או “זאק ומירי עושים סרט ביתי”. הודות לאינטרנט, וכפי שקווין סמית’ מצהיר במהלך הסרט, פורנו היום הוא כבר חלק בלתי נפרד מהמיינסטרים (ולראיה, הליהוק המודע לעצמו של טרייסי לורדס בתפקיד שחקנית פורנו. טוב, אני מניחה שג’ינה ג’יימסון דורשת בימים אלה סכומי עתק). אבל חוץ מזה זה סרט מצחיק, לא מצחיק באופן שמפיל אותך מהכסא, אבל כזה שמורח לך חיוך אווילי על הפרצוף מתחילתו עד סופו. בגלל הליהוק של סת’ רוגן ומולו חתיכה בלונדינית מהממת, האסוציאציה המתבקשת היא ל”דייט שתקע אותי”. אבל לפי דעתי זה לא נכון: ההשוואה האמיתית היא ל”קדימה, תריץ אחורה” של מישל גונדרי. מפני שכמו “קדימה, תריץ אחורה”, “זאק ומירי” הוא לא סרט על איך סקס כן משנה הכל, ולא על האם גבר ואישה יכולים באמת להיות רק ידידים, ואפילו לא על זה שגיקים הם האנשים הכי רומנטיים בעולם (את זה אני יודעת מזמן) – זה סרט שהוא שיר אהבה ענקי לקולנוע. לעשיית סרטים (ופורנו הוא רק תירוץ). על איך מרגע שמישהו עשה סרט, אפילו הסרט הכי מעפן באמצעים הכי לו-פיי שיש, סרט ש”דל-תקציב” הוא אובר-סטייטמנט בשבילו – מאותו רגע הוא נגוע בחיידק עשיית הסרטים לעולם. הקטע בסרט שבו הם מנסים לעשות סרט פורנו כמחווה פארודית ל”מלחמת הכוכבים” הוא לא רק מחווה לעובדה שקווין סמית’ הוא מעריץ שרוף של מלחמת הכוכבים, אלא גם מזכיר את הסרטים המשובדים מ”קדימה, תריץ אחורה”. ויש קטע שבו כשסת’ רוגן קופץ וצועק אחוז תזזית הוא לגמרי מזכיר את ג’ק בלאק (למרות שזה קשה, כי ג’ק בלק הוא לגמרי מאני). כך גם כשהם מתחילים לגלגל שמות אפשריים לסרט פורנו, זה מאפשר לסמית’ להעלות אינספור ציטוטים קולנועיים. וגם ב”קדימה, תריץ אחורה” וגם ב”זאק ומירי” יש את העניין הזה שעשיית סרט היא עבודת צוות, וגם את האופן שבו קולנוע יוצר סביבו קהילה. כך שחיבבתי מאוד את שני הסרטים.
חוץ מזה אני הכי אוהבת ללכת לסרטים בשבת אחר-הצהריים.