תגית: קונסטנטין

ביום שלישי אחרי הגשם אני יוצאת מהעבודה והולכת לטייל בנחלאות. זה החלק הטוב ביותר של היום. שעות האור כבר מתארכות, אין מה למהר הביתה, אפשר ללכת לטייל במרכז העיר ובשכונות הסמוכות ולנקות את הראש אחרי העבודה. יום שלישי הוא יום אמנות פתוח בירושלים, ואני הולכת לבתים פתוחים ועוד כמה אירועים ותערוכות שאני רוצה לראות.

בבית האמנים יש תערוכה מעניינת של כמה אמנים מליטא בנושא זיכרון. מצאו חן בעיניי הצילומים הגדולים והצבעוניים של ארתורס ווליאוגה (Arturas Valiauga) תחת השם המלבב “קפצתי לביתו של סטפה, דיברנו על החיים”. אלה צילומים תיעודיים גדולים בצבע, עם עין חדה לפרטים, ויש הרבה פרטים לקלוט, מפני שסטפה הזקן ואשתו מתגוררים בבית שכל קירותיו מצופים בגזרי עיתונים ותמונות ממגזינים צבעוניים.

מעבר לצבעוניות הזו, יש כאן משהו שמתקשר לנושא של הזיכרון: האופן שבו גם הזיכרון שלנו מורכב כולו מקרעים, פיסות גזורות ופרגמנטים, שמודבקים אחד לשני ואחד על השני. בגלל זה אהבתי את הכותרת של התערוכה: Re:Collection. בתרגום לעברית זה גם “היזכרות”, אבל זה גם “איסוף מחדש” או “הנושא: איסוף”. וזה בדיוק מה שהזיכרון שלנו עושה כל הזמן. וגם, זה מצביע על כך שהזיכרון שלנו הוא תמיד דינמי ופעיל ומארגן ומתארגן כל פעם מחדש. הוא אף פעם לא סטאטי ויציב. שמצד אחד זה אכן יצירתי ויפה ומרהיב, כמו הצילומים של ווליאוגה והבית של סטפה, ומצד שני מדובר במשענת קנה רצוץ, במשהו שהוא לא אמין ולא יציב, כמו הקירות בבית הנייר הזה. הזיכרון, כך הולך ומתחוור לי, זה לא משהו שאני יכולה או הייתי רוצה באמת לסמוך עליו. ועל הקשר שבין זיכרון וצילום אפשר לכתוב, ואכן נכתבו, אינספור מאמרים ותזות.

מהדירות השונות שביקרתי בהן בנחלאות, זו שהכי נהניתי בה – עובדה שחזרתי אליה פעמיים – היתה זו ברחוב אילת שבה ניגנו ושרו יחד יונתן סאלם-ניב (צ’לו) וכפיר שטיוי (גיטרה וכלי הקשה). זה היה כמו להיכנס לסלון בבית של אנשים ולצפות ולהאזין מהצד לג’אם ספונטני ומאולתר בין שני חברים. ובעצם זה לא “כמו”: זה בדיוק מה שזה היה. את יונתן סאלם ניב יצא לי כבר לראות לפני כמה חודשים באחד מימי שישי בצהריים בצוללת, שם הוא ניגן על הצ’לו ושר לבדו. הוא מאוד מוכשר. משהו בו מזכיר לי את ניק דרייק, ונדמה לי שהוא גם עשה קאבר שלו. אבל יכול להיות שאני מתבלבלת עם הקאבר שהוא עשה ל”הללויה” של לאונרד כהן בסלון בנחלאות. היה נחמד לראות אותו מנגן על הצ’לו כמו בגיטרה בס: בלי קשת ובאופן אופקי ומאוזן, במקום בניצב לרצפה.

בדירת גג ברחוב אליהו סלמן הציגו סהר וזוהר ציורים (טובים מאוד), פנזין שירה בשם “קְרָע” (איורים נהדרים, השירים קצת פחות, אבל אני אוהבת את הרעיון והיוזמה) ומוזיקת לפטופ. זה היה נחמד (סתם לפני שאני שוכחת, עצה לצלמים: אל תציגו למכירה רק צילומים ממוסגרים – זה יקר ולא תמיד אנשים רוצים מסגרת או את סוג המסגרת שאתם בוחרים. תציגו למכירה הדפסות בלבד, אפילו בגדלים של גלויה – זה זול, נחמד ונגיש הרבה יותר). הנוף שנשקף מהכניסה לדירה ברחוב סלמן היה מהמם במובן הראשוני ביותר של המילה, מפני שהוא נשקף לצד האחורי של השוק שכבר כמה זמן מנסים להדחיק ולהשכיח אותו – זה לא הצד הייצוגי, הבוטיקי והשיקי של השוק, אלא הצד ההרוס, החרב, המתפורר ומלא הגרוטאות שלו. זה נוף שלא לגמרי ברור מה הוא: האם הוא עתידני או דווקא נושק לעבר, האם הבתים הלא-גמורים האלה קפאו בנקודת זמן באמצע הבנייה שלהם או דווקא באמצע ההתפוררות וההריסה.

מכיוון שאני תמיד האחרונה שמספרים לה מה קורה פה בעיר, לא ידעתי שברחוב ניסים בכר נפתחה חנות יד שנייה תחת השם המבריק “טרומפלדור”. מה שאני כן יודעת זה שהעיר הזאת הופכת לגן עדן לחובבי יד שנייה. רגע לפני פרוץ האביב, אין כמעט יום שישי ואין כמעט דירת גג בנחלאות או במרכז העיר שלא עורכים בה איזושהי מכירה של בגדים וחפצים יד שנייה. זה מעולה. “טרומפלדור” היא חנות מקסימה. היא מרווחת, נקייה ומסוגננת, וזאת בניגוד לחנויות הגמ”ח המגובבות שליד שיריזלי והחנות של ויצ”ו במעלה רחוב הלל. “מגובבות” זה לא בהכרח תואר גנאי: עיקר החוויה שם היא הנבירה בערימות הענק והפעלת הדימיון והמעוף כדי לנסות לחשוב איך ייראה בגד מסוים ואיך הוא מתחבר לשאר הפריטים בארון. בטרומפלדור יש פחות פריטים, אבל כולם מסודרים יפה, נוחים לדפדוף ומדידה, ובטווח גדול של מידות(!). מה שכן, ההבדל מתבטא גם במחירים: בחנויות ליד שיריזלי המחירים נעים בין 5 ל-20 שקלים, שזה פעוט בכל קנה מידה, וב”טרומפלדור” הם נעים בין 30 ל-100 שקלים ויותר. קניתי שמלת קיץ פרחונית בסגנון שנות החמישים, תיק ערב בסגנון שנות הארבעים, ומחרוזת צבעונית ארוכה מעשור לא ידוע. אני אישה מאוד אקלקטית. ואני הולכת להפוך את החנות הזאת ליעד ביקור שבועי כי היא מקסימה, ואני כבר יודעת שחנויות כאלה טיבן להיסגר ולהיעלם מהר, למרבה הצער. לכן צריך ליהנות מהן כל עוד הן ישנן.

בדרך חזרה הביתה ברגל עצרתי לשתות קפה ב”נאדי”. בערב יצאתי למבוך של פיטר פן בקונסטנטין. זה היה אירוע צבעוני ויצירתי כמו ארץ הפלאות. או ארץ לעולם-לא. לעולם לא – הייתי קודם בקונסטנטין. זה לא מסוג המקומות שאני הולכת אליהם בדרך-כלל, כך שזו היתה הזדמנות טובה. השילוב הביזארי למדי של קונסטנטין – חצר ביזנטינית עם תפאורת רוקוקו – התאים לערב הזה כמו קרס לזרוע של הוּק. היו הרבה פיראטים, פיות, בנות-ים ופיטר פן אחד. היה מסך מרכזי עם קטעים מכל הגירסאות הקולנועיות השונות שנעשו במשך השנים לפיטר פן. היו הרבה מוזיקה וקטעי מחול, מיצבים ומיצגים, מבוך, נורות קטנטנות מנצנצות, יריעות קטיפה וטול ושעונים מעוררים. הרבה שעונים מעוררים (לא רק מהבחינה הזו צריך לעשות פעם השוואה מסודרת בין “פיטר פן” של ג’יימס ברי ל”אליס בארץ הפלאות” של לואיס קרול). אם יש משהו שגורם לי לחוש תמיד גאווה זו העובדה ששנתיים מחיי, לפני קצת פחות מעשר שנים, ביליתי על ספסל הלימודים בבית הספר לצילום במוסררה. זה אחד המקומות הכי יצירתיים והכי מגניבים בעיר. בארץ, בעצם. למרות שלא סיימתי את הלימודים שם – וזה עדיין כרוך אצלי בקצת רגשות אשמה ובושה – אני שמחה שהיתה לי הזכות לבלות שם שנתיים נפלאות מחיי ולהכיר כמה אנשים אהובים. אני צריכה עוד להגיע לשם בשבוע הקרוב כדי להספיק לראות את התערוכה “בריות, דמויות ויצורים” על יצירת קומיקס ואנימציה.