הָיי נוּן

בצהרי היום אני הולכת לרחוב שושן, לא לפני שאני עוברת ביריד התקליטים והחפצים יד שנייה של התקליט. עכשיו זה כבר החום הבוער, היבש של הקיץ. ברחוב שושן יש את מסיבת הרחוב של קצוות אורבניים, ואני שמחה שהייתי כאן שבוע לפני כן, בערב, כשתערוכת הרחוב נפתחה ועוד היה קריר, ואפשר היה לראות את העבודות שבצהרי היום אין הרבה סיכוי ממש לראות, כי ברחוב יש עכשיו מאות על גבי מאות של אנשים צעירים, לבושים בבגדים קצרים שחושפים הרבה עור שזוף, משקפי שמש וכוסות פלסטיק עם בירה. אני עוד אחזור לכאן לראות את העבודות מפני שאהבתי מאוד את הפאנלים המצויירים של צליל צמת ורון רון (SuicideHappy), ששואבים השראה ברורה מקומיקס, וכמה מהמיצבים/פסלים שעל הגגות והחלונות. כשהייתי שם באותו ערב של פתיחת התערוכה דיבר גיא ברילר בתוך הקצה על האופן שבו פעולה במרחב האורבני הופכת לאובייקט אמנות. אני לא בטוחה שמסיבת הרחוב של רחוב שושן עונה על הקריטריון הזה, אבל היא די קרובה לזה ומה שבטוח הוא שהיא מאוד מאוד מענגת.

מה שאני יכולה להגיד על אומללה זה שהיא להקה שמחה מאוד (וממילא אני חושבת שמבטאים את שמה עם דגש על ה-לה האמצעית, Umlala). אומללה נראים כמו הלהקה החמה התורנית מוויליאמסבורג, עושים מוזיקה ששואבת מבריט-פופ, שרים באנגלית, וכל זה הוא לא ממש כוס התה שלי, אבל הם בהחלט טובים ויש להם הרבה מאוד קסם שאני יכולה להבין. ברור שבעיר של היפסטרים בצלאלניקים-מוסררניקים How Do You Convert PDF to JPG יהפוך ללהיט היסטרי, למרות שהם בעצמם מהאקדמיה למוסיקה. והגיטריסט שלהם הוא אחד הגברברים היפים ביותר שמסתובבים כאן בעיר (יחד עם הגיטריסט-לשעבר של אשכרה מתים), מה שאף פעם לא מזיק.

בום פם זה כבר סיפור לגמרי אחר. מצליל הסרף (surf) המהדהד הראשון של הגיטרה המחשמלת שלהם אני מכורה. מצחיק, בדיוק ערב לפני כן ראיתי בסינמטק את “ג’וני ומגפי הזמש” של טום דיצ’לו, עם מוזיקה של לינק ריי, וכשיצאתי מהסרט המחשבה המיידית שעברה לי בראש – ומסתבר שגם לטל, שאיתו הלכתי לראות את הסרט – היתה צ’רלי מגירה. בום פם עושים מוזיקת גולשים, שמתחברת באופן הכי טבעי והכי חלק למוזיקת חפלות יוונית. יש קשר הדוק מאוד בין שני הסגנונות האלה: השיעור הראשון בהלכות סרף שאסטרו לימד אותי פעם הוא שדיק דייל, מי שהמציא את הצליל החלול והמהדהד של גיטרת הסרף, שמדמה את הרעם המתגלגל של הגלים, הוא ממוצא לבנוני; ושמיזרלו שלו מבוסס על שיר יווני. לא חייבים להיות עכבר חופים כדי לאהוב את המוזיקה הזאת.

אז בום פם הם שלישייה של גיטרת סרף, טוּבּה(!) ותופים, והם ממש ממש טובים. היה צריך להיות שם כדי לראות רחוב שלם קופץ באוויר. הגיטריסט שלהם (וגם המתופף, שהוא חיה רעה) מנגן כשפלג הגוף העליון שלו חשוף לגמרי, יש לו שפם ושיער ארוך שהוא מנער מצד לצד כדרכם של מטאליסטים, הוא צרוב שמש ונראה כמו ערס חופים או רד-נק דרומי, אבל כזה שאי אפשר שלא לאהוב. במיוחד לא כשהוא שר שיר שהפזמון שלו הוא אבא שלך שותה חשיש / חשיש, חשיש, חשיש. רחוב שושן ממריא יחד איתו.

כחום היום וכחום הגוף אני חומקת אל הקרירות והאפלוליות של הקצה, ומוצאת שם מפלט שקט בחלל שמקושט עכשיו כמו ג’ונגל מלא צמחיה וציפורים. אני סתם יושבת ובוהה כשבחור אחד מציע לי לשתות צ’ייסר. אני מחייכת ואומרת לא תודה, ואז לראשונה אני מרגישה קצת צער על זה שאני לא שותה אלכוהול. אני מבינה איך ולמה אלכוהול מתניע אינטרקציה בין גבר שמתחיל עם אישה, ואני מצטערת פתאום שאני לא שותה, כי מה אני יכולה להגיד לו, שאני שותה רק מים? זה נשמע סקסי כמו להגיד לו שאני מתגוררת במנזר.

אז אני יוצאת שוב החוצה לרחוב. מתחת ליריעות הסוככות והמצלות יש דוכנים של בגדים יד שנייה ודוכן של האף, שהוא המיני-מגזין המקומי הכי משמח שיש שסוגר כבר חצי שנה ושישה גיליונות, והדיירים מההוסטל ברחוב שושן 2 יושבים על הספסל בחוץ ומחכים שיערוב היום ורוח קרירה תצנן את הכל. בחמש לפנות ערב אני עוצרת מונית ברחוב שלומציון, והמונית מחליקה במורד שלומציון ומבעד לחלונות הכהים שלה אני רואה המון אנשים יושבים על המדרכות מחוץ לבתי הקפה. המזגן מצנן את העור שלי שפולט עכשיו חום, המוח שלי מטוגן וול-דאן, ואני לא חושבת שלמסיבות הרחוב הבאות אני אלך כי זה רק רחוב שושן (והקצה) שיש לי אליו סימפטיה מיוחדת. אבל השבוע יש ערב של אינדי גרב בבאסס, ומי היה מאמין, בעוד פחות משבועיים לאב גרנייד מגיעים להופעה באוגנדה.

היום שאחרי

ביום שאחרי הטבח במועדון הנוער הלהט”בי בתל אביב אני יוצאת מהעבודה בחמש וחצי וחוצה ברגל את גן העצמאות, כיכר החתולות ומדרחוב סלומון, עד שאני יוצאת בכיכר ציון ישר אל תוך עצרת ההזדהות והתמיכה עם הקהילה הגאה, שעכשיו היא כואבת וחבולה. זה האקט הבסיסי, הפשוט והישיר ביותר של הבעת סולידריות. מעגלים בתוך מעגלים, עד המעגל הפנימי ביותר שמקיף נרות שיוצרים ביחד צורת לב, אנשים באים להביע זעם, כאב, נחמה, חברה. ההתכנסות וההתארגנות הזאת היא ספונטנית. אין כאן ראש ואין מרכז, אין מארגנים, אין נאומים ואין דוברים. העצרת הזאת, למרות שהיא בולטת מאוד בשטח – בדגלי הקהילה הצבעוניים, בכרזות הנחרצות, בהתגודדות של אנשים שנשארים קרובים אחד לשני – נטמעת גם בתוך הזרם הבלתי פוסק של עוברים ושבים בכיכר ציון. וזה בסדר, ככה ראוי לה. בלי מחסומים ובלי גדרות. היא חלק בלתי נפרד מהמרקם הכללי, מהזמן והמקום האלה. אני מזהה לא מעט פרצופים מההפגנות האחרונות בכיכר ספרא וממסיבות הרחוב במרכז העיר. אם קיץ 2009 ייחרט לי בראש בגלל משהו, זה בגלל הסמיכות הזאת, הבלתי ניתנת להתרה, הבלתי אפשרית כמעט, של ריקודים ברחובות – קרחנות ובככנליות – לצד הפגנות פוליטיות סוערות. אלה הם חיינו בזמן האחרון.

ביום שאחרי מסיבת הרחוב הגדולה בשושן – יומיים אחרי, בעצם – אני חוזרת לזירת הפשע. אני כמו בלש עירוני, מנסה למצוא עקבות, אותות, סימנים מטושטשים של משהו שהתרחש פה פעם, אחרי שכל הנפשות הפועלות פינו את הזירה. בשש וחצי בערב רחוב שושן שומם ונטוש לגמרי. רק שניים מדיירי ההוסטל יושבים על ספסל מחוץ לדלת הכניסה, חתול אפור מתמתח בתוך פיסת שמש אחרונה, ומחוץ למשרד רואי החשבון המעוצב שפתחו כאן עכשיו עומד רואה חשבון ומעשן סיגריה אחרונה. התמונה הזאת בעצמה היא כמו מחווה לציור של אדוארד הופר. היום כבר נוטה להעריב, ובתוך הדממה אפשר סופסוף להנות מהמוצגים והעבודות שברחוב. הכל נשאר דומם וקפוא אחרי שההמון עזב. יריעות הבד הצבעוניות, הענקיות, עדיין מסוככות על הרחוב, מתבדרות ברוח הקלה. רהיטים מבצבצים מכמה חלונות בכוונה. הכלאה של אופנוע עם אופניים ניצבת על קצה אחד הגגות. על ענפי אחד העצים תלויה טלוויזיה שמציגה עבודת וידיאו. על כל דלתות הברזל של כל המחסנים ובתי המלאכה צויירו ציורי קיר גדולים. חלקם טובים יותר, חלקם טובים פחות, אבל הסך הכל – הקצוות האורבניים – יוצרים מארג שלם מעניין מאוד. חלק מהעבודות מנהלות דו-שיח מודע ומכוון זו עם זו.

אני גונבת עוד דקת דומיה פרטית על הספסל מחוץ ל”קצה”. זה הבית השני של הקהילה, אחרי הבית הפתוח. לפני הקצה היה כאן השושן, והוא הותיר אחריו מורשת גאה. אחר כך אני קמה ומתחילה לחזור לכיוון כיכר ציון. בשבע ורבע כבר לא נשאר במקום כמעט אף אחד מההפגנה. ירח כמעט מלא מטפס מעל האריה של בנין ג’נרלי. אירוני שזה רק כמה ימים לפני ט”ו באב, ואיזה מזל שאני לא מאמינה בתאריכים רשמיים לאהבה. הנרות כבו והותכו לצורת לב מטושטשת ועמומה באבני המרצפת. שני מטרים ליד עומד עכשיו סקסופוניסט צעיר, שלא נראה בן יותר משש-עשרה עם תספורת הג’ל-קוצים שלו, ומנגן בלוז סקסופון עצוב. העיר מייצרת את האמנות שלה, את טקסי הזיכרון שלה, את הגאות והשפל שלה, לבד.