תגית: רותו מודן

 

1.

אהבתי מאוד את “המאהבת של ברכט” של ז’אק-פייר אמט (תירגמה מצרפתית: תהילה מישור). קצת כמו הסרט “חיים של אחרים”, הספר הזה מספר על מחזאי – ברטולד ברכט – שנתון למעקב הדוק מצד השירות החשאי המזרח-גרמני. שתי הצלעות האחרות של המשולש הן מריה אייך, שחקנית צעירה ויפה, שמושתלת באנסמבל הברלינאי של ברכט (ואשתו הלנה וייגל) כדי לפתות אותו וכדי לרגל אחריו; והנס טרוב, המפעיל של מריה. אני אוהבת את הכתיבה המינורית והחסכונית מאוד של אמט. בניגוד לספרים אחרים היא לא נועדה דווקא להעצים את הרגשות של הגיבורים, אלא לשקף את המינוריות, האפרוריות, הדלות והעגמומיות של החיים בגוש המזרחי בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. ובניגוד לכל הציפיות דווקא ברכט, המחזאי הדגול והמהולל, מתגלה כאדם לא נעים, גס רוח, קמצן, נצלן וחמדן. ברכט הוא זה שמנצל את מריה, ודווקא הנס טרוב, הסוכן שמפעיל אותה, מתברר כאיש הגון, אנושי וישר. למרות הרגשות שמתפתחים בינו לבין מריה הוא מעדיף שלא לממש אותם כדי להעניק לה בסופו של דבר את המתנה הגדולה והיקרה ביותר: את חירותה. הוא מאפשר לה לעבור לצד המערבי של מסך הברזל, להתאחד עם בתה, ולפתוח בחיים חדשים. 

 

2.

אחרי ההצלחה של Exit Wounds של רותו מודן בחו”ל, הוציאה הוצאת Drawn and Quarterly את Jamilti – קובץ של עבודות מוקדמות של מודן, שחלקן כבר ראו אור בעבר באוספים שונים של קבוצת אקטוס. עדיין, תמיד כיף גדול לקרוא ולהתבונן באיורים של מודן. מתוך שבע הנובלות הגרפיות בספר אפשר ללמוד על ההתפתחות של מודן כיוצרת, מהקו הבוסרי והגס יותר שאיפיין אותה בתחילת דרכה ועד הקו העדין, המורכב והמתוחכם שמאפיין אותה היום. מעניין גם לקרוא את “ג’מילתי”, הסיפור שעל-שמו נקרא הקובץ כולו, כגרעין הסיפורי שממנו צמח לימים “פצע יציאה” (אני מעדיפה להתעלם מהשם הסתמי וחסר המעוף שניתן לו בתרגום לעברית, “קרוב רחוק”). גם כאן עומד במרכז הסיפור פיגוע התאבדות. וזו ההזדמנות להזכיר גם את “הספר הפנטסטי של נורית זרחי” – לכאורה אוסף סיפורים לילדים של זרחי, אבל מי שמכיר אותה יודע שהסאב-טקסט שלהם תמיד מיועד למבוגרים – שמתאים לרותו מודן כמו כפפה ליד. ממש כשם שהאיורים שלה מתאימים למוזרות וליופי ולקריצות העדינות של נורית זרחי כמו סיר ומכסה.

 

3.

לא הצלחתי בשום אופן לקרוא את “טירוף” של לאורה רסטרפו. ניסיתי פעמיים-שלוש, ובכל פעם לא הצלחתי לצלוח יותר מעמוד-שניים ראשונים. הבעיה שלי איתו היא שכל שניים-שלושה משפטים, באמצע הפיסקה, רסטרפו מחליפה דובר וקול מספר. זה יוצר שבירה מתמדת של רצף הקריאה, שאני מניחה שאמורה לשקף את השבירה של התודעה הקוהרנטית הרציפה, ובכך לייצג מצב של טירוף. הבעיה היא שכמו טירוף, זה הופך גם לבלתי נגיש לקורא (או לפחות לי), ונשאר סגור וחתום הרמטית בפניו.

 

4.

אני חייבת לציין שבכל פעם שאני קוראת על ארקדי גאידמק, והחידתיות והמסתורין שאופפים אותו, אני לא יכולה שלא להיזכר בגטסבי הגדול של פיצג’רלד.