המשוטט

חמישי בערב, “אורבניקה” בשוקניון. אפילו במבט חטוף אני יכולה לזהות שהדוכנים שנמצאים לידם הכי הרבה אנשים הם דוכנים של תכשיטים ושל יין. אני לא מתעניינת בתכשיטים או ביין וגם לא במקומות שיש בהם הרבה אנשים. אני מחפשת דברים קצת אחרים. אני מסתובבת בין דוכני הצילום והעיצוב והקרמיקה וזה נחמד, אבל אני נותנת לעצמי ללכת בעקבות מקצב עמום שהולך ומתגבר ככל שאני הולכת ומתרחקת מההמון ומדוכני המעצבים, וככל שאני הולכת ומתקרבת לירכתיים של השוקניון. מוזיקה מנסרת בוקעת ממה שהוא מין חדר מכונות, שנפתח אל רמפה שמיועדת לפריקה וטעינה של משאיות. משהו מתרחש בחדר המכונות. כמו הקרביים של בהמה מפלצתית, לכל קניון יש את חדר המכונות ואיזור הפריקה והטעינה והדחיסה שלו. כזה שאף אחד לא רואה ולא רוצה לראות. הכל כאן חשוף, ובאור הדל והדלוח נראה עגום עוד יותר. תעלות האיוורור והניקוז, צינורות הקירור, שלוליות מי האפסיים, הג’יפה שמרוחה על הקירות, מעליות המשא. זה לא איזור לבני אדם שמסתובבים וקונים דברים מעוצבים ושותים יין. אבל זה מקום שמנגנים בו עכשיו שני בחורים – אחד על תופים והשני על סמפלר וקסילופון צעצוע. דווקא התופים הם הדומיננטיים יותר, ואולי זה לא מפתיע. הסט של המתופף מורכב מתוף דוד פתוח, כמה חביות ושאריות של פסולת מתכת. הוא מתופף על כל זה בקצב שהוא תעשייתי מצד אחד ושבטי מצד שני, ואולי אין הבדל בין השניים, כי בשני המקרים זה קצב פרימיטיבי שחוזר על עצמו בלולאה. אני עומדת שם זמן ארוך ומקשיבה. פה ושם תועים לכאן כמה אנשים, אבל הם עוזבים מהר. בשבילי זה החלק הכי מעניין כאן. כשאני מתעייפת מזה אני עוזבת ויוצאת לרחוב אגריפס.

אני עולה באגריפס וחותכת לתוך בתי מונקטש, המובלעת החרדית הקטנה שבתוך נחלאות. בלילה דומם כאן. אני יוצאת לרחוב בצלאל. ליד נוקטורנו שלושה נערים מפגינים ביצועים על סקייטבורד, אבל חוץ מהם די שומם בחוץ. קר ואנשים מתכנסים פנימה – לתוך נוקטורנו, לתוך קפה בצלאל. המקומות האלה מאירים מבפנים החוצה כמו מגדלורים של יבשה. אני יורדת לאוסישקין והולכת אותו לכל אורכו. חנות המסגרות סגורה. אני עוצרת כמו תמיד לקרוא את השיר של זלדה בחלון הראווה. זה מסלול שהרגליים שלי מכירות בעל פה כל כך טוב, שאני מסוגלת ללכת אותו בעיניים עצומות. אני יורדת עם אוסישקין לרחוב רד”ק וברחוב רד”ק אני מחפשת את בית מספר 14. יש שם מסיבת מחאה נגד הכוונה להרוס את הבניין הישן שנבנה בשנות ה-30 והיום הוא נטוש כמעט מכל יושביו ומיועד לבנייה לעשירי חוץ. אני מסתובבת שם בין הקומות והדירות והחדרים והמרפסות, וגם שם יש די.ג’ייאים ומוזיקה וגרפיטי על הקירות וצילומים, וגם שם נחמד מאוד, אבל אני חוששת שכל זה כבר לא יציל את הבית ברחוב רד”ק 14. אבל יש עוד הרבה בתים אחרים שאולי זה יעזור להם. אני יוצאת משם שוב אל הלילה. דווקא רחוב עזה עדיין שוקק חיים.

אני נזכרת שביום שישי בצהריים לפני שבועיים וקצת היתה בנחלאות מסיבת רחוב, בטח מסיבת הרחוב האחרונה לפני החורף האמיתי. זה היה בנקודה שבה נפגשים רחוב שילה ורחוב רמה, שלמען האמת הם לא ממש רחובות, אלא סמטאות שהרוחב שלהן לא עולה על מטר וחצי. תחת הפיקציה של פתיחת שגרירות דאגסטן בישראל כולם רקדו שם עד שנעשה כל כך צפוף, שבאופן טבעי אנשים התחילו לטפס על גגות הבתים הישנים, החד-קומתיים, כך שחצי מהנוכחים רקדו בסמטאות וחצי על הגגות. היו שם בירה באלטיקה 9%, לימונדה קזאחית, די.ג’יי בלקאדן, בחורים שנראו כמו בוראט, סטודנטיות שנראו כמו נערות פרחים, ו-CCCP של לוס כפרוס. בשלוש אחר-הצהריים המסיבה התפזרה. זר תל אביבי שנקלע למקום – כנראה בעקבות שוטטות אקראית בשוק – ביקש ממני הנחיות והמלצות לאן להמשיך מכאן. אני לא רוצה להיות מרושעת ולשלוח אותו לכותל, אז במקום זה אני אומרת לו לעלות לכיוון בצלאל וש”ץ ולשתות קפה שם, או לרדת לסלואו משה בניסים בכר. לא נראה לי שיהיו עוד מסיבות רחוב בנחלאות עד מסיבת פורים המסורתית בסוף החורף.

יום חמישי בלילה, הסתובבתי כבר כל כך הרבה בערב, אני עייפה ומתה למקלחת ומיטה. אני הולכת ברחוב עזה בדרך הביתה. מול קפה יהושע פתח אלברט סוויסה מהזיגמונים צ’אי שופ בשם “גאנדי” שמגיש אוכל הודי צמחוני. לא רחוק מכאן, ברחוב בלפור, פתחה הקומונה האנרכו-טבעונית מרכז אנרכו-טבעוני ממש מול בית ראש הממשלה. ליד הפיצריה שצמודה לרסטובר אני עוצרת מול קיר הפוסטרים והפליירים ומקלפת בזהירות שלושה פוסטרים של אוגנדה והבאסס שמוצאים חן בעיניי. אולי כדאי שאני אתחיל לטפח תחביב חדש במקום לקלף פוסטרים ופליירים מהקירות באמצע הלילה בחודש דצמבר הקר, כשהאף שלי קופא ותיכף נושר מהקור. אולי כדאי גם שאני אצטרף סופסוף לקבוצת הגיל שלי.

אבל ביום שישי בצהריים, אחרי היוגה, אני הולכת לשוטט בדירות סטודנטיאליות ברחבי רחביה, במסגרת שוטטות דירות. רחביה יפה תמיד, עם כל הצמחיה שלה והבתים הישנים, אבל במיוחד בסתיו ובחורף. כל המדרכות, החצרות, הגינות והשבילים מכוסים עכשיו מרבדים של שלכת. לפעמים אני שמחה שאני גרה על גבול רחביה, ולפעמים אני מרגישה קצת אשמה על זה. אני מגיעה לבית שברחוב עובדיה מברטנורה 2, שנמצא מהצד השני של הכיכר מול הבית ברחוב רד”ק 14. כמו הבית היפהפה ההוא גם הוא נבנה פחות או יותר באותו שנתון, וחוץ מקווי המתאר הבאוהאוסיים שלו, יש בגינה שלו עץ אחד שבוער בבורדו בשלכת ולידו עץ לימונים צהובים. בדירה הזאת יש שני סטודנטים משנה ד’ בבצלאל שמציגים אנימציה ידנית – ההיפך הגמור מהאנימציה הממוחשבת חסרת הנשמה שרואים בדרך כלל בכל מקום. זו אנימציה שמתבססת על איור, שצויירה קודם ביד, ולכן נראית ומרגישה הרבה יותר אורגנית ונושמת. הם באמת מוכשרים, שני הסטודנטים האלה. יפה מצידם גם לפתוח את הבית לסתם אנשים זרים. הם פתוחים ומחייכים ושמחים לדבר ולהסביר. הם הכינו מרק חם ותלו ציורים ורישומים על הקירות. תמיד מעניין לראות דירות של אנשים – להסתכל להם בספרים ובתקליטים ובתמונות ובחתולים שלהם שנושאים שמות כמו צ’כוב, שמתמתחים על המיטות סתורות המצעים שלהם. אה, חיי סטודנטים.

המנונים עירוניים

בוקר מושלם בעיר מתחיל ככה: אני נפגשת לארוחת בוקר מאוחרת עם אביגיל בקפה רשלה ברחוב החבצלת. זה יותר בית תה מבית קפה. אנחנו מזמינות ארוחת בוקר אחת, אביגיל שותה קפה ואני מזמינה תה. מגיע קנקן פורצלן לבן עם תה סיני ירוק עם לימון, תפוח וג’ינג’ר, ועם מסננת קטנה וצלוחית ליד. יש גם כלי לסוכר מחרסינה פרחונית ובו קוביות סוכר ומלקחי כסף קטנים. יש כאן עוד הרבה סוגי תה: תה לבן ותה יסמין, תה ארל גריי וצ’אי אפריקאי, תה דרג’ילינג ואינגליש ברקפסט. אני רוצה לנהל בית תה כשאהיה גדולה. בית תה פשוט, נקי ומינימליסטי. תה הוא זן, הוא אמנות ותפיסת עולם וצורת חיים בפני עצמה, שונה מאוד מתרבות הקפה.

ברחוב החבצלת יש עדיין חנויות ישנות לצד המקומות האופנתיים שנפתחו בו בשנתיים האחרונות. יש כאן סנדלר, סוכנות למכירת תכשירי שיער, המספרה של רמי, חנות המסגרות של רפאל, השווארמה התורכית של לזר ושוורץ הסיטונאי. יש כאן דירות שכורות של סטודנטים ויש את הרבנות. את חנות המכנסיים הפסיכדליים של ציפי סיקסטיז החליפה חנות סמי-אוונגרדית עם השם הלא ברור אי והי (E ve He). בין השאר נמכרות בה חולצות של “התקליט” (או שמא “הקסטה”, האחות הקטנה של “התקליט”) ושאר פריטים של נערות רוק. בחלון הראווה יש שיר –

קיץ / דנה פרנק

קשה לקרוא לזה רוח. ובכל זאת
היא גורמת לקצה הסיגריה שלי לפעום באדום
כמו לב שקראו בשם בעליו

אחרי שאביגיל ואני נפרדות, אני הולכת מכאן לדפדף בדיסקים בתו השמיני ולחטט בספרים ותקליטים ישנים אצל טריונפו. התו השמיני מעורר בי געגועים לבאלאנס ולפיקידילי וכל מה שאבד במעבר מתקליטים לדיסקים ולקבצים דיגיטליים. אני מתנחמת בדיסק חדש של ה-Eals ואוסף בשלושים שקלים של הלמונהדס – מעניין באמת מה קורה עם אוון דנדו בימים אלה. שנות התשעים. באבט ליד עדיין פתוחה וצפופה כרגיל, למרות שנילי כבר לא כאן. אני אחזור לבאבט בחורף, כשיתקרר.

טריונפו היא חנות שבמקור היתה כריכיה של ספרים ישנים, שנמצאת מול הבולינט ובירמן. יש להם גם מרתף שנראה כמו בית עבוט ויקטוריאני או בית ממכר עתיקות. יש שם כלים ישנים, גלויות ותמונות, ספרים ומדפים עמוסים בתקליטים. בפעם הקודמת מצאתי שם אלבום עם שלושה תקליטי 78 של וודי גאת’רי, עשויים מבקליט שחור כבד, בשם Dust Bowl Ballads. אני לא יכולה לנגן את התקליטים האלה על הפטיפון מודל 79′ שלי, מפני שהם דורשים גרמופון עתיק עוד יותר. אבל זו פיסת היסטוריה, שעל העטיפה שלה מתנוסס צילום שחור-לבן מימי השפל הכלכלי הגדול וסופות האבק של שנות השלושים. אני תמיד מבטיחה לעצמי להקדיש לפחות שעה לנבירה יסודית במדפי התקליטים העמוסים, אבל תמיד השילוב האסטמתי של טחב ואבק שולח אותי מקץ רבע שעה חזרה אל מפלס הרחוב, מתעטשת ודומעת. לא נורא. כל פעם אני חוזרת לקצת זמן.

במה שהיה פעם באלאנס פתחו גלריה לאמנות עכשווית. אני שמחה שפתחו שם גלריה ולא מספרה או בוטיק בגדים או חנות נעליים. בערך בזמן שבאלאנס נסגרה, נסגרה גם חנות הספרים בית הלל במעלה רחוב הלל, ועד היום לא נפתח שם כלום. חבל. בגלריה דאנא, כך היא נקראת, יש תערוכה של איוון שוובל, שכל מה שאני יכולה לומר עליה הוא שהיא נחמדה. הייתי רוצה לראות שם תערוכות קצת יותר נשכניות ובועטות. יש המון אמנים בעיר הזאת שזקוקים לחללי תצוגה. הלכתי לפני כמה שבועות במיוחד לבית שמואל כדי לראות תערוכה של דודו פנסו, שהוא צייר נהדר שמצייר תמונות צבע של נופי פנים וחוץ מהקטמונים. הציורים באמת טובים מאוד, אבל בית שמואל זו לא גלריה כך שחלל התצוגה לא היה מוצלח ולא התאים לציורים, וחבל.

במעלה מדרחוב בצלאל אני עוצרת תמיד מול לוח המודעות המאולתר, קצת מעל קפה בצלאל. תמיד אפשר למצוא שם פליירים של הופעות ואירועים ועניינים מעניינים. על בריסטול צהוב, באותיות דפוס ומשיחות מכחול לבנות, תלוי שם שיר – אולי הוא נשאר למזכרת ממטר על מטר או אירוע שירה אחר –

על כרכובי העיניים
מתיישבות
ציפורים עייפות
אוספות תחת כנפיהן
את היום ואת מעלליו

אין איזכור לשמו של המשורר/ת. משורר אלמוני. כמו כל האנשים המוזרים שאוספים בולים ישנים או פרפרים, ככה אני אוספת שירים כאלה.

רחוב עזה מסמן לי שאני קרובה הביתה. זה הרחוב הראשי של הכפר שלי. אני מכירה את כל החנויות שנפתחו ונסגרו בו במשך השנים. כשעברתי לגור כאן באוגוסט 1996 היתה רק קונדיטוריה ותיקה אחת בשם אגוזית (או משהו דומה) שאחר-כך החליף אותה קפה עטרה והיום החליפה אותו הסושייה. זיגמונד – או הזיגמונים – היה עדיין קיוסק פינתי שמכר עיתונים וסיגריות. בחנות שאף פעם לא מחזיקה מעמד הרבה זמן בפינת רד”ק היתה חנות בגדים קטנה של “שש”. את קפה פילטר החליף הקופי שופ, ובמקום קפה רחביה נפתח עכשיו קפה יהושע (שגרר אחריו מודעות נאצה חרדיות על השיקוצים שהוא מגיש בלב השכונה הדתית רחביה). בלי סוף מספרות היו פה תמיד – זכר, כנראה, לעבר הייקי של רחביה וכל נשות הדוקטורים והפרופסורים שלה. בפינה של מטודלה הספר שלי פתח עכשיו חנות גלידה, שנראית קצת כמו זוּלה. מרוב שהיא פופולרית, אני צריכה עכשיו לרדוף אחריו בין עזה לברלין בכל פעם שהשיער שלי גדל פרא עוד יותר מהסטנדרטים הליברליים מאוד שלי, כדי שהוא ימצא זמן לספר אותי. מכל בתי הקפה של עזה, בית הקפה החביב עליי הוא חנות הלחם של תומר. יש בו משהו שמזכיר לי את קפה מומנט המקורי – זה שפעל באמצע שנות התשעים לפני שנחרב בפיצוץ מחריד במה שהוא היום הרסטובר. מומנט המקורי, שהיה קטן ומתוק ושוקק חיים ושכונתי, שכן ממש ליד לחם תומר, במה שהוא עכשיו הפיצוצייה. אצל תומר אני קונה לפעמים לחם, ויושבת לשתות קפה ולהתבונן בתיאטרון הרחוב או “בלט המדרכות המורכב”, כמו שקראה לזה ג’יין ג’ייקובס, הגורואית של האורבניסטים. אף פעם זה לא משעמם. על הלוח הגדול בחוץ נכתב בגיר משהו שנקרא לי כמו שיר –

הלחם של תומר
לחמי שאור
בצק עלים
קייטרינג לאירועים
סלט כפרי, אייס קפה ועוד
נא לא לעשן!