הָיי נוּן

בצהרי היום אני הולכת לרחוב שושן, לא לפני שאני עוברת ביריד התקליטים והחפצים יד שנייה של התקליט. עכשיו זה כבר החום הבוער, היבש של הקיץ. ברחוב שושן יש את מסיבת הרחוב של קצוות אורבניים, ואני שמחה שהייתי כאן שבוע לפני כן, בערב, כשתערוכת הרחוב נפתחה ועוד היה קריר, ואפשר היה לראות את העבודות שבצהרי היום אין הרבה סיכוי ממש לראות, כי ברחוב יש עכשיו מאות על גבי מאות של אנשים צעירים, לבושים בבגדים קצרים שחושפים הרבה עור שזוף, משקפי שמש וכוסות פלסטיק עם בירה. אני עוד אחזור לכאן לראות את העבודות מפני שאהבתי מאוד את הפאנלים המצויירים של צליל צמת ורון רון (SuicideHappy), ששואבים השראה ברורה מקומיקס, וכמה מהמיצבים/פסלים שעל הגגות והחלונות. כשהייתי שם באותו ערב של פתיחת התערוכה דיבר גיא ברילר בתוך הקצה על האופן שבו פעולה במרחב האורבני הופכת לאובייקט אמנות. אני לא בטוחה שמסיבת הרחוב של רחוב שושן עונה על הקריטריון הזה, אבל היא די קרובה לזה ומה שבטוח הוא שהיא מאוד מאוד מענגת.

מה שאני יכולה להגיד על אומללה זה שהיא להקה שמחה מאוד (וממילא אני חושבת שמבטאים את שמה עם דגש על ה-לה האמצעית, Umlala). אומללה נראים כמו הלהקה החמה התורנית מוויליאמסבורג, עושים מוזיקה ששואבת מבריט-פופ, שרים באנגלית, וכל זה הוא לא ממש כוס התה שלי, אבל הם בהחלט טובים ויש להם הרבה מאוד קסם שאני יכולה להבין. ברור שבעיר של היפסטרים בצלאלניקים-מוסררניקים How Do You Convert PDF to JPG יהפוך ללהיט היסטרי, למרות שהם בעצמם מהאקדמיה למוסיקה. והגיטריסט שלהם הוא אחד הגברברים היפים ביותר שמסתובבים כאן בעיר (יחד עם הגיטריסט-לשעבר של אשכרה מתים), מה שאף פעם לא מזיק.

בום פם זה כבר סיפור לגמרי אחר. מצליל הסרף (surf) המהדהד הראשון של הגיטרה המחשמלת שלהם אני מכורה. מצחיק, בדיוק ערב לפני כן ראיתי בסינמטק את “ג’וני ומגפי הזמש” של טום דיצ’לו, עם מוזיקה של לינק ריי, וכשיצאתי מהסרט המחשבה המיידית שעברה לי בראש – ומסתבר שגם לטל, שאיתו הלכתי לראות את הסרט – היתה צ’רלי מגירה. בום פם עושים מוזיקת גולשים, שמתחברת באופן הכי טבעי והכי חלק למוזיקת חפלות יוונית. יש קשר הדוק מאוד בין שני הסגנונות האלה: השיעור הראשון בהלכות סרף שאסטרו לימד אותי פעם הוא שדיק דייל, מי שהמציא את הצליל החלול והמהדהד של גיטרת הסרף, שמדמה את הרעם המתגלגל של הגלים, הוא ממוצא לבנוני; ושמיזרלו שלו מבוסס על שיר יווני. לא חייבים להיות עכבר חופים כדי לאהוב את המוזיקה הזאת.

אז בום פם הם שלישייה של גיטרת סרף, טוּבּה(!) ותופים, והם ממש ממש טובים. היה צריך להיות שם כדי לראות רחוב שלם קופץ באוויר. הגיטריסט שלהם (וגם המתופף, שהוא חיה רעה) מנגן כשפלג הגוף העליון שלו חשוף לגמרי, יש לו שפם ושיער ארוך שהוא מנער מצד לצד כדרכם של מטאליסטים, הוא צרוב שמש ונראה כמו ערס חופים או רד-נק דרומי, אבל כזה שאי אפשר שלא לאהוב. במיוחד לא כשהוא שר שיר שהפזמון שלו הוא אבא שלך שותה חשיש / חשיש, חשיש, חשיש. רחוב שושן ממריא יחד איתו.

כחום היום וכחום הגוף אני חומקת אל הקרירות והאפלוליות של הקצה, ומוצאת שם מפלט שקט בחלל שמקושט עכשיו כמו ג’ונגל מלא צמחיה וציפורים. אני סתם יושבת ובוהה כשבחור אחד מציע לי לשתות צ’ייסר. אני מחייכת ואומרת לא תודה, ואז לראשונה אני מרגישה קצת צער על זה שאני לא שותה אלכוהול. אני מבינה איך ולמה אלכוהול מתניע אינטרקציה בין גבר שמתחיל עם אישה, ואני מצטערת פתאום שאני לא שותה, כי מה אני יכולה להגיד לו, שאני שותה רק מים? זה נשמע סקסי כמו להגיד לו שאני מתגוררת במנזר.

אז אני יוצאת שוב החוצה לרחוב. מתחת ליריעות הסוככות והמצלות יש דוכנים של בגדים יד שנייה ודוכן של האף, שהוא המיני-מגזין המקומי הכי משמח שיש שסוגר כבר חצי שנה ושישה גיליונות, והדיירים מההוסטל ברחוב שושן 2 יושבים על הספסל בחוץ ומחכים שיערוב היום ורוח קרירה תצנן את הכל. בחמש לפנות ערב אני עוצרת מונית ברחוב שלומציון, והמונית מחליקה במורד שלומציון ומבעד לחלונות הכהים שלה אני רואה המון אנשים יושבים על המדרכות מחוץ לבתי הקפה. המזגן מצנן את העור שלי שפולט עכשיו חום, המוח שלי מטוגן וול-דאן, ואני לא חושבת שלמסיבות הרחוב הבאות אני אלך כי זה רק רחוב שושן (והקצה) שיש לי אליו סימפטיה מיוחדת. אבל השבוע יש ערב של אינדי גרב בבאסס, ומי היה מאמין, בעוד פחות משבועיים לאב גרנייד מגיעים להופעה באוגנדה.

נשיקות תיל דוקרני

נדמה לי שבבת אחת נעשה קר בלילות ובבקרים. אחרי שבועות ארוכים של סתיו אינדיאני הטמפרטורה צללה אל מתחת לעשר מעלות בלילה, וזה אומר שכשאני מגיעה הביתה לפנות ערב אני קודם כל מדליקה את הרדיאטור. הוא מפיץ חום איטי, מתמשך וקבוע, וזה נעים.

אין לי מושג למה אני שומעת כל כך הרבה פתאום לאחרונה את ג’יזס אנד מרי צ’יין. כלומר כן, זה בטח קשור גם למזג האוויר הסגרירי ולצינת הבקרים. נעים לקום בבוקר אפרורי ולשים את Psychocandy או את Barbed Wire Kisses. אני חושבת איזה שמות מבריקים אלה לאלבומים ואיך הם משקפים בדיוק את המוזיקה של JAMC – שירי פופ-נויז מושלמים, סוכריות פסיכוטיות ששורטות ומלטפות כמו נשיקות תיל דוקרני. ככה אני אוהבת את המוזיקה שלי. מתוקה ואפלולית. בסך הכל רוב החיים שלי הם די מוגנים ובטוחים, לפחות בדרך כלל, אז אם אפשר שלפחות המוזיקה שלי תהיה קצת יותר משוננת, זה נחמד. ככה אני רוצה את המוזיקה שלי. ככה אני רוצה גם את הגברים שלי. אני לא רוצה להיות תמיד בטוחה. זה בסדר לתת ללב שלי להישרט לפעמים. אז אני שוכבת לילה אחד עם מישהו בן 27 והוא מתוק ואפלולי ומלטף ודוקרני כמו סוכרייה פסיכוטית או נשיקת תיל דוקרני וזה מה שאני אזכור ממנו: איך הוא הדביק אותי לקיר ברחוב שושן והתנשקנו ואהבתי את זה שהוא גבוה ורחב. איך הוא ביקש לטעום אותי ושהה זמן ממושך כשראשו בין ירכיי, מגרה אותי לבלי די. איך הוא החדיר לי לפה את האצבעות שלו למציצה ואחר כך את הזין שלו. איך הייתי עליו ואיך התכופפתי אחורנית ואיך הוא הפך אותי. מעציב אותי שככל שעובר הזמן זיכרון המילים והשיחות שלנו הולך ומתעמעם לי בראש, תווי הפנים שלו הולכים ומיטשטשים, אבל סקס – כל התנוחות והגניחות והאנחות – סקס אני זוכרת לנצח.

ביום שישי בצהריים נפתחו ארובות השמיים וגשם אנכי נשפך על סמטת אריסטובולוס כשאדם קומן יצא לשיר בחוץ, גורר אחריו כמו החלילן מהמלין שובל של אנשים. כולם נכנסו חזרה פנימה אבל אדם קומן עמד יחף ורטוב בגשם, והמשיך לנגן על הגיטרה החצי שבורה שלו ולשיר ולצרוח את כל מה שישב לו על הלב. עם הפריק-פולק-פּאנק שלו ועם הזקן הפרוע והעיניים החודרות שלו הוא נראה קצת כמו נביא זעם. מן הצד התבונן בו דניאל היגס – עוד מזוקן דמוי נביא זעם שהופיע כאן ערב קודם לכן. כשהוא ישב וצייר ורשם רשימות במחברת הסקיצות שלו יכולתי לראות שעל אצבעות ידיו, המקועקעות בכבדות גם ככה, מקועקעות שתי מילים, ארבע אותיות בכל יד: H-O-L-D F-A-S-T.

מוזיקה אף פעם לא צריכה להיות בטוחה. זה בטח חלק מזה שאהבתי את אנטיביוטיקה. זה, ושאני סולחת להם על הפוזה והפמליה שהם הביאו איתם מתל אביב, כי ייאמר לזכותם שהם נראים מספיק מבוגרים ומשופשפים כדי להבהיר שהם היו בסביבה בזמן אמת כשהפציעו הפוסט-פאנק והניו-ווייב. המוזיקה הזוויתית שלהם מושפעת בבירור מג’וי דיוויז’ן והקליק, דורלקס סדלקס ומינימל קומפקט, החברים של נטשה וריקבון אורבני של קירות מתפוררים וטיח אפור, שמעון אדף ושדרות, דליה בן שושן וסולן מטורזן. עם הטווסיות של הסולן שלהם הם צריכים להופיע עם צ’רלי מגירה והמודרן דאנס קלאב. הקצב והפעימות שלהם חודרים ישר לאגן הירכיים וזה עונג ממכר שאי אפשר לעמוד בפניו. אז ככה אני אוהבת את המוזיקה שלי: סוכריות פסיכוטיות ונשיקות תיל דוקרני מלטפות ושורטות, מכאיבות ומנחמות, דוקרות ופוצעות ומרפאות. בפרפראזה על דבריו של סופר אחד, מוזיקה צריכה לפעול עליי כמו אסון. או אם לצטט משוררת אחרת, שידעה דבר אחד או שניים על סקס, גברים ורוקנ’רול – שתבעט בבטני, שתשבור את שיניי, שתוציא אותי באמבולנס אל העתיד, אל המחר.

אני חוזרת הביתה עם האי.פי של אנטיביוטיקה, ואחרי שאני שומעת אותו אני שומעת את ג’יזס אנד מרי צ’יין, ואני נשענת אחורנית על הספה ומערסלת את הבס, ופתאום זה בא. אני מצליחה לעקוב אחרי מהלכי התווים ולנגן יחד עם המוזיקה. ואני מנגנת ככה אולי שעתיים, עד שנעשה מאוחר מדי ואני עייפה וכמעט לא רואה בעיניים וקצות האצבעות שלי איבדו כבר תחושה. אני מכבה את הרדיאטור ונכנסת למיטה, מתכרבלת בשמיכה מפני הקור, ורגע לפני שאני נרדמת אני חושבת לעצמי, אני צריכה להתקשר מחר לסטאס ולספר לו שאני מנגנת. מסורבל, מגושם, בטח מלא טעויות ושגיאות שהוא יתעלף, לחלוטין לא באופן עצמאי עדיין – אבל מנגנת.

היום שאחרי

ביום שאחרי הטבח במועדון הנוער הלהט”בי בתל אביב אני יוצאת מהעבודה בחמש וחצי וחוצה ברגל את גן העצמאות, כיכר החתולות ומדרחוב סלומון, עד שאני יוצאת בכיכר ציון ישר אל תוך עצרת ההזדהות והתמיכה עם הקהילה הגאה, שעכשיו היא כואבת וחבולה. זה האקט הבסיסי, הפשוט והישיר ביותר של הבעת סולידריות. מעגלים בתוך מעגלים, עד המעגל הפנימי ביותר שמקיף נרות שיוצרים ביחד צורת לב, אנשים באים להביע זעם, כאב, נחמה, חברה. ההתכנסות וההתארגנות הזאת היא ספונטנית. אין כאן ראש ואין מרכז, אין מארגנים, אין נאומים ואין דוברים. העצרת הזאת, למרות שהיא בולטת מאוד בשטח – בדגלי הקהילה הצבעוניים, בכרזות הנחרצות, בהתגודדות של אנשים שנשארים קרובים אחד לשני – נטמעת גם בתוך הזרם הבלתי פוסק של עוברים ושבים בכיכר ציון. וזה בסדר, ככה ראוי לה. בלי מחסומים ובלי גדרות. היא חלק בלתי נפרד מהמרקם הכללי, מהזמן והמקום האלה. אני מזהה לא מעט פרצופים מההפגנות האחרונות בכיכר ספרא וממסיבות הרחוב במרכז העיר. אם קיץ 2009 ייחרט לי בראש בגלל משהו, זה בגלל הסמיכות הזאת, הבלתי ניתנת להתרה, הבלתי אפשרית כמעט, של ריקודים ברחובות – קרחנות ובככנליות – לצד הפגנות פוליטיות סוערות. אלה הם חיינו בזמן האחרון.

ביום שאחרי מסיבת הרחוב הגדולה בשושן – יומיים אחרי, בעצם – אני חוזרת לזירת הפשע. אני כמו בלש עירוני, מנסה למצוא עקבות, אותות, סימנים מטושטשים של משהו שהתרחש פה פעם, אחרי שכל הנפשות הפועלות פינו את הזירה. בשש וחצי בערב רחוב שושן שומם ונטוש לגמרי. רק שניים מדיירי ההוסטל יושבים על ספסל מחוץ לדלת הכניסה, חתול אפור מתמתח בתוך פיסת שמש אחרונה, ומחוץ למשרד רואי החשבון המעוצב שפתחו כאן עכשיו עומד רואה חשבון ומעשן סיגריה אחרונה. התמונה הזאת בעצמה היא כמו מחווה לציור של אדוארד הופר. היום כבר נוטה להעריב, ובתוך הדממה אפשר סופסוף להנות מהמוצגים והעבודות שברחוב. הכל נשאר דומם וקפוא אחרי שההמון עזב. יריעות הבד הצבעוניות, הענקיות, עדיין מסוככות על הרחוב, מתבדרות ברוח הקלה. רהיטים מבצבצים מכמה חלונות בכוונה. הכלאה של אופנוע עם אופניים ניצבת על קצה אחד הגגות. על ענפי אחד העצים תלויה טלוויזיה שמציגה עבודת וידיאו. על כל דלתות הברזל של כל המחסנים ובתי המלאכה צויירו ציורי קיר גדולים. חלקם טובים יותר, חלקם טובים פחות, אבל הסך הכל – הקצוות האורבניים – יוצרים מארג שלם מעניין מאוד. חלק מהעבודות מנהלות דו-שיח מודע ומכוון זו עם זו.

אני גונבת עוד דקת דומיה פרטית על הספסל מחוץ ל”קצה”. זה הבית השני של הקהילה, אחרי הבית הפתוח. לפני הקצה היה כאן השושן, והוא הותיר אחריו מורשת גאה. אחר כך אני קמה ומתחילה לחזור לכיוון כיכר ציון. בשבע ורבע כבר לא נשאר במקום כמעט אף אחד מההפגנה. ירח כמעט מלא מטפס מעל האריה של בנין ג’נרלי. אירוני שזה רק כמה ימים לפני ט”ו באב, ואיזה מזל שאני לא מאמינה בתאריכים רשמיים לאהבה. הנרות כבו והותכו לצורת לב מטושטשת ועמומה באבני המרצפת. שני מטרים ליד עומד עכשיו סקסופוניסט צעיר, שלא נראה בן יותר משש-עשרה עם תספורת הג’ל-קוצים שלו, ומנגן בלוז סקסופון עצוב. העיר מייצרת את האמנות שלה, את טקסי הזיכרון שלה, את הגאות והשפל שלה, לבד.

חגיגה נודדת

בצהרי שישי חמים ולחים אני נודדת בין האוגנדהפסט למסיבה ברחוב שושן. אני מתחילה באוגנדה, וזו גם תהיה הנקודה שבה אני אסיים את השוטטות הזאת. כמו נמל הבית. באחת וחצי בצהריים באוגנדה די.ג’יי מנגן מוזיקת אייטיז (ג’וי דיויז’ן) ואני עוברת בין הדוכנים. אני מתחבקת עם הללי ופוגשת במפתיע את ליאור שלא ראיתי המון זמן וטוב להתראות שוב. אני מדברת עם אמיתי וקונה ממנו ארבעה הדפסים. אני אוספת מלוא חופניים פליירים ופנזינים. אני מחבבת פנזינים. הם הגירסה הפרה-היסטורית של האינטרנט. לפני היות האינטרנט, הפנזינים היו אלטרנטיבה תרבותית לעיתונות הממוסדת. היום הפנזינים הם אלטרנטיבה לאינטרנט עצמו, שברובו הגדול הפך לממוסד ומשעמם. יש משהו צנוע בפנזינים, משהו בניגוד-לכל-הסיכויים, שאני מחבבת. העובדה שמישהו עוד טורח לקחת נייר A4, מספריים ודבק, טוש שחור, לכתוב ולצייר ואז לצלם את כל זה במכונת צילום ולשדך בסיכות – היא כמעט נוגעת ללב. אז אוגנדהפסט היא תמיד הזדמנות טובה בשבילי לקנות פנזינים. MFM, “נחיתה רכה” של הילה נועם, “מבוא לטכניקה” של בועז קדמן וגיל לביא, ומאלה האחרונים אני קונה גם דיסק בשם Broken Music Box, עם עטיפה כמו ספר ילדים ישן ועם אוסף הקלטות ביתיות. אני קונה גלויה וסיכת כפתור של מישהי שמסתתרת תחת השם Red Elk, ואני חושבת שזהו. בינתיים נערי הפוסטר מתחילים לנגן בחדרון ההופעות, ואני מציצה. הם נראים בדיוק כמו השם שלהם: היפסטרים מודעים מדי לעצמם, למוזיקה ולציטוטים האייטיזיים. כך שאחרי שיר אחד אני מסתובבת והולכת. אם הייתי מקימה היום לייבל הייתי קוראת לו Death to Hipsters. יש לי מלחמת חורמה בהיפסטרים. אני לא יכולה לסבול את עודף המודעות העצמית, עודף האירוניה, עודף האופנתיות שלהם, בלי אף גרם אחד של אמת, כנות, רגש אותנטי, איפוק ואנדרסטייטמנט.

גם את טרי פויזן אני עוזבת ברחוב שושן אחרי שיר אחד בלבד, מאותן סיבות. אם כי את רחוב שושן כולו אני עוזבת מסיבות נוספות אחרות. אני לא רוצה להישמע כפוית טובה, ואין לי ספק שעולה הרבה מאוד כסף להפיק את מסיבות הרחוב האלה, ועוד שבוע אחרי שבוע, כל פעם ברחוב אחר. זה עולה כסף להעמיד את כל המיצגים והמוצגים האלה, ואני בטח ובטח רוצה שישלמו לאמנים כערכם. אבל קשה לי לראות הופעת מוזיקה – אפילו אם אלה טרי פויזן עם הדיסקו-טראש הסינתטי שלהם שהוא לא כוס התה שלי בשום שעה של היום – תחת מסך ענק שעליו מוקרנות שקופיות של אגף תרבות וחברה של העיריה ושל המועצה הלאומית לבטיחות בדרכים. זה לא מתחבר לי ביחד. מסתבר גם שהשמחה שלי על הסתלקות החסות הסלולרית מפסטיבל הקולנוע האחרון היתה מוקדמת מדי – בכניסה לרחוב שושן עומד דוכן של תאגיד סלולרי שמציע הטבות ומשרות לצעירים בעיר. שלכאורה גם זה יפה, עד שזוכרים שעבודה בשירות לקוחות היא המקבילה בת זמננו לסדנאות היזע של פעם.

אז המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש כשאני מגיעה לשושן בשעה שתיים-וחצי היא, אני לא מאמינה שבשנה שעברה חשבתי שהיו כאן המון אנשים. זה היה הרבה מעבר להמון הפעם. הרבה הרבה מאות של אנשים. מתחככים זה בזה בזיעה ובחום, עם בירה בכוסות פלסטיק, עם סלולריים צמודים לאוזן, מנסים נואשות לאתר אחד את השני בקהל אבל אי אפשר לשמוע כלום מבעד למוזיקת הטכנו התעשייתית. כשעזבתי בשלוש-וחצי, הסדרנים חסמו את הכניסות ולא נתנו לאף אחד יותר להיכנס, והיו עוד עשרות רבות של אנשים מעבר למחסומים שרצו להיכנס. זה הדהים אותי לגמרי. זה עדיין מוזר בעיניי. החדר שלי היה קטן ואינטימי פעם. עד לא מזמן, למען האמת. איך הגיעו אליו כל כך הרבה אנשים? אני לא רוצה שהוא יהפוך להיפסטרי ואופנתי. לא היה לי שום סיכוי ליהנות הפעם ברחוב שושן. זה פשוט גדל למימדים מפלצתיים. אני שמחה שהייתי שם בשנה שעברה, כשהכל עוד היה בחיתוליו ובמימדים צנועים (יחסית).

ובכל זאת, היו כמה דברים שהצליחו להגיע אליי מעבר להמון המתהולל: הבחור עם מכונת התפירה שתפר כובעים. הבחורה שכתבה מכתבי אהבה חינם לכל דורש. הקרירות והאפלה של “הקצה”, יחד עם הקרנת הוידיאו. ציור קיר של יגאל שנדרי על דלתות המתכת הגדולות של אחד המחסנים/בתי מלאכה במקום. צילומי הסקייטבורדינג של דניאל בק. הרעיון של הופעה על פלטפורמה של מנוף היה חביב, כמו גם השימוש בחלקי בובות מבותרות, אבל לא יותר. זה לא המקום לחפש אמנות גדולה, ואפילו כאמנות רחוב כבר ראיתי דברים טובים וחזקים יותר. אבל בנקודה הזאת אני בעצמי מתחילה להישמע כמו היפסטרית, אז עדיף שאני אסתום. היו עוד כמה דברים שלא הצלחתי לקלוט בצפיפות ובדוחק, ואני תוהה, אם אבוא לשם מחר, בשקט, כשרחוב שושן יחזור להיות הרחוב הצדדי, האפרורי והמנומנם שהוא בדרך כלל בשעות היום – האם אפשר יהיה עדיין לראות את העבודות? אני מקווה שכן, אחרת זה באמת חבל. כל ההשקעה הזאת בשביל אחר-צהריים של פורענות אחד.

אז אני חוזרת לאוגנדה. מתאימה לי הרבה יותר חברתם של כמה עשרות אנשים, שלפחות בפנים אני מזהה את רובם. אני מתיישבת כרגיל בקצה הבר ומזמינה קפה הפוך. גם כאן, אני אצטרך לחזור במועד שקט הרבה יותר כדי לראות את תערוכת הקומיקס במקום. הדי.ג’יי מנגן דרים-פופ שמתאים לגמרי לשעת אחר הצהריים החמה והעצלה הזאת. אחר כך אני יוצאת לשבת כרגיל בסמטה, עם קרני שמש שמסתננות מבעד לעצים ומתחילה רוח נעימה. בחדרון מעבר לקיר מופיעה עכשיו להקת פנטגראם – הופעה לא אופנתית ולא היפסטרית בעליל של גיטריסט חשמלי ומתופף שמנגנים דרון. זה ז’אנר אימתני וקיצוני במיוחד של מטאל, אבל מי ששומר על ראש מספיק פתוח מגלה מהר מאוד שיש בו משהו מלודי, פסיכדלי ואמביינטי מהפנט ממש. הבחור שיושב לידי על הספסל בסמטה אומר לבחור שיושב מצידו השני שהוא לא שמע מוזיקה כזאת מאז גיל 16 ברוסיה. אני מחייכת.

הטקסט הזה כבר נהיה לי ארוך ולא קוהרנטי, ואני מנסה לקשור את כל הקצוות. אלה שתי התמונות שנחרטו לי בראש וזה מה שאני אקח איתי מאחר הצהריים המבולבל, הנבוך וחסר הנוחות הזה. האחת, זו העובדה שבמסגרת מסיבת הרחוב פתחו לרווחה את ההוסטל ששוכן בשושן 2, ונתנו לדיירים למכור עבודות יד שלהם. לא ידעתי אפילו שיש כאן הוסטל. קניתי מהם שתי מחרוזות צבעוניות. השנייה היא העובדה שבדרך משושן לאוגנדה שמתי לב פתאום שלאט אבל בנחישות, העבודות על הרכבת הקלה ברחוב יפו הולכות ונשלמות. או.קיי, לפחות מתקדמות. כבר סגרו מקטעים שלמים עם אבני ריצוף וזה מתחיל לקבל צורה. אפשר כבר להרים את העיניים ולראות פתאום, מעבר לכיעור ולאימה, עד כמה יפים הבניינים לכל אורך רחוב יפו, מכיכר ספרא ועד התחנה המרכזית. בשבוע שעבר הייתי בסיור ברחוב יפו עם יורם אמיר, שהוא מגדולי נביאי הזעם ואבירי המאבק על שימור פני העיר והבניינים ההיסטוריים שלה. כשהכל כאן יושלם, אני מקווה שלמישהו בעירייה יהיה חשוב מספיק לדאוג גם לשיפוץ ושימור הבניינים האלה שלאורך רחוב יפו. כי הקיץ ייגמר בסוף, נחילי התיירים יעזבו את העיר ואיתם גם ההיפסטרים שבאים לחפש מסיבות. החגיגות הנודדות יגיעו לקיצן, ואנחנו נישאר עם הדברים החשובים באמת: עם דרי רחוב ופגועי נפש שזקוקים להוסטל. עם נוער מנותק ומכור לסמים שזקוק למקום. עם תושבי מזרח העיר. עם רכבת קלה שצריכה לנסוע. עם אשפה ברחובות שצריך לפנות. עם בתים היסטוריים שחייבים לשמר ולשפץ. כל השאר הוא לא יותר מקצף של בירה במסיבת רחוב בצהריים חמים ולחים.

דאונטאון ג’יי סיטי

מוסה צוחק עליי כל הזמן שאני אוהבת את רחוב כורש. אני מתארת לעצמי שלמתבונן מהצד זה באמת נראה מוזר, כי רחוב כורש הוא לכאורה רחוב אפרורי, סתמי ומרופט. אבל בשבילי כל האיזור הזה – כורש, שושן, ינאי, שלומציון, הסורג וכל המדרגות והסמטאות והמעברים שמחברים ביניהם – הוא דאונטאון אמיתי. הרבה יותר מהמשולש בן יהודה, קינג ג’ורג’ ויפו, הרבה יותר מהלל ושמאי. יש באיזור הזה משהו אותנטי הרבה יותר, איזה אופי שקשה להגדיר אבל הוא לגמרי שם, דווקא בגלל שהוא קצת צדדי וזנוח וסמוי מעין, ומוכר בעיקר למקומיים והרבה פחות לתיירי חוץ.

אני אוהבת את האיזור הזה מפני שהוא שזור בכמה זיכרונות ילדות מוקדמים אבל חרוטים עמוק מאוד שלי. בשנים שבין גיל שש לעשר בערך, כלומר בסביבות השנים 1968 – 1972, אמא שלי עבדה כמהנדסת קווי טלפון במה שהיה אז משרד התקשורת, ולפני כן משרד הדואר (והרבה אחר-כך בזק). בשנים האלה המשרד שלה שכן בהתחלה בבניין ג’נרלי, אחר-כך בסניף הדואר המרכזי אבל בכניסה האחורית שלו מרחוב כורש, אחר-כך בבניין ברחוב שושן 2, ואחר-כך בבניין מצפה שברחוב הסורג. אני זוכרת שבתור ילדה הייתי נוסעת באוטובוס לפעמים אחרי בית הספר לעבודה של אמא, אני זוכרת את ההתרגשות שהיתה כרוכה בנסיעה באוטובוס למה שהיה אז מרכז – המרכז – של העיר. המקום שבו המבוגרים עובדים, וגם עורכים קניות בכל מיני חנויות, ויושבים בבתי קפה, ועוסקים בענייניהם הגדולים. בעיניים של ילדה הרחובות האלה תמיד הילכו עליי קסם. אני זוכרת את החנויות ברחוב שלומציון המלכה – את ספורט היגיינה שאמא ואני היינו הולכות לשם בסוף כל חופש גדול לקנות לי בגדי התעמלות לכיתה החדשה, את החנות עם החולצות הרומניות הרקומות וכל מיני עבודות יד ופיצ’פקס, את חנות האהילים המצויירים, אני אפילו זוכרת שאמא ואני היינו הולכות לשבת מדי פעם בקפה קדוש, הרבה לפני הגלגול והשיפוץ הנוכחיים (והמקסימים) שלו.

אבל בעיקר אני זוכרת שהיה משהו ברחובות האלה, בעיניים של ילדה, שנראה לי מסתורי. אולי זה בגלל שבאמת זו היתה הממלכה של ה”גדולים”, המבוגרים, ואולי זה בגלל שכבר אז קראתי יותר מדי ספרים – כל ספרי הרביעיות, החמישיות, השביעיות ושאר החבורות עם הכלב של אניד בלייטון; אני זוכרת בבירור שרק עצם השם “רחוב הסורג” היה מצית לי מיד את הדימיון באופן מענג ופרוע: איזה סורג? של מי, מה ולמה? תמיד הייתי מדמיינת מרתף חבוי מתחת לרחוב עם חלון בגובה הרחוב שיש עליו סורג גדול ועבה ומאחוריו מסתתר מישהו. תעלומה, מתח ומיסתורין ברחוב הסורג. וברחובות כורש ושושן וינאי ושלומציון.

ממסע הקסם המסתורי הזה נשארו רק כמה שרידים אחרונים, לא הרבה, שמעידים על זוהר העבר: חנות הפסנתרים המפורסמת שהיתה ברחוב כורש כבר איננה, אבל הנה חנות ארכאית לחפצי אומנות בשם הארכאי לא פחות שרלוט. הנה השלט הישן והדהוי של החנות למכשירי כתיבה ושל קלאסיק בּוּקס שכבר מזמן אינן, אבל נשארו עוד כמה משרדים ומחסנים ובתי דפוס קטנים ועסקים זעירים באיזור. בבתים הישנים והדהויים מתגוררים בעיקר עולים, סטודנטים ושאר תפרנים. אני מקווה שאני לא נשמעת יותר מדי נוסטלגית – אני משתדלת להישאר נטועה בהווה ואני מאוד אוהבת את העיר גם בגלגול הנוכחי שלה, ולבטח מה שקורה בה בשנתיים האחרונות הוא מקסים ונהדר. אבל בכל פעם שאני עוברת באיזור הזה משהו מהקסם הישן, המסתורי, הילדותי עוד פועל עליי.

היום אני אוהבת את הרחובות האלה גם מסיבות עכשוויות לגמרי. המגה-ברים של שלומציון המלכה לא מדברים אליי, אבל האירועים ברחוב שושן, החנויות היפות ברחוב הסורג והבלוק בסוף רחוב כורש שמשמש חממה ליוזמות קהילתיות ואמנותיות בהחלט כן. כשהייתי באירוע האמנות האחרון שנערך בו לפני כחצי שנה, בחודש נובמבר, קלטתי רק אז, בעיניים של מבוגר, כמה קרוב האיזור הזה לקו התפר – עוד משהו שודאי תרם לאווירת המסתורין שלו בעיניי – ואיך זה בטח הרגיש אז, בשנות השישים, לחיות ממש על הגבול. ונזכרתי ב”שיר ליל שבת” של יהודה עמיחי, שהשורה “והבית נסגר בערב, על הטוב והרע שבו” היא בעיניי השורה הירושלמית ביותר שנכתבה אי פעם בשפה העברית.

* * *

אירועי השבוע שחלף: קונטרבסיסטים למען השלום ביום שלישי בערב בצוללת (הופעת חינם); שוטטות לאור נרות ברחוב שושן לרגל יום כדור הארץ בחמישי בלילה (חינם); אקובלדי במרקיה ויריד יד שנייה ב-ינקיז בצהרי יום שישי (נקנה דיסק משומש של ג’ים וויייט ב-10 ש”ח. לשים בין קלקסיקו וניל האלסטד/מוהאבי 3). הדברים הטובים ביותר בעיר הזאת הם בחינם או ממש ממש בזול.

בוקר של ערב חג אחרון, ואני יוצאת לשוטט סתם בחלקים של מרכז העיר שאני הכי אוהבת. אני מתחילה מהמדרחוב של ש”ץ, בחנות הטי-שירטים שבה אני קונה שתי סיכות כפתור חדשות לאוסף שמעטר את ז’קט הקורדרוי הירוק-כהה שלי. בגלריה לספרות אני נוברת בספרים ישנים ומוצאת ספר שירים יפניים שתורגמו לעברית על-ידי איתמר יעוז קסט בשנת 1960, בהוצאת עקד. דפי פרגמנט ישנים מפרידים בין שירי ההייקו הקצרים והאיורים העדינים. בפתח הספר נכתב בכתב יד מיקה, תשכ”ה. ליד הקופה אני דולה מאחת הערימות האינסופיות ספר של הנרי רולינס, שבתוכו נמצאת עוד הקבלה המקורית של מי שקנה אותו ב”קולוסיאום” בניו-יורק. אני משלמת 25 שקלים על ספר השירים היפני הישן, ומשאירה הזמנה ל”שאל את האבק” של ג’ון פנטה ו”מיסטיקה למתחילים” של אדם זגייבסקי. המוכר הצעיר חושב שזה ספר ניו-אייג’ ואני אומרת לו שזגייבסקי הוא משורר פולני.

 

במורד רחוב הלל אני בודקת אם הגיעו מגפי גומי פרחוניות ל”שש” (עוד לא), וחנות הבגדים-יד-שניה של ויצ”ו סגורה היום. בדיוק הלילה היה לי סיוט שבו אני מוציאה אלפי שקלים על בגדים עד שאני באוברדרפט נוראי, ואני קמה מזועזעת ומבטיחה לעצמי שאני לא קונה יותר שום בגדים חדשים החודש. אני חותכת דרך סמטת ביאנקיני – חנות הגיטרות החשמליות מעוררת בי געגוע עז לבס העתידי שלי, בחנות הצמר כבר פורחים פרחים סרוגים שיקשטו כל מעיל, סוודר וצעיף בחורף, וג’ודי שאנטי מחנות הבגדים הזרוקים אומרת לי שלום לבבי באנגלית, מפני שאנשים חושבים לפעמים שאני נראית ונשמעת אמריקאית. אני מסתכלת על צמידים מחרוזים צבעוניים בחנות החרוזים ומציצה לחנות הסקייטבורדים של גילי. אני אוסרת על עצמי להיכנס לתו השמיני –  דיסקים זה רק בחודש הבא. אני יורדת לכיכר ציון ורואה שהרסו את כל המבנה שהיה פעם ה”אנדרגראונד” בתחילת רחוב יואל משה סולומון. אני מקווה שלא יבנו עוד תפלצת נדל”ן נובו-רישית חמסנית, אבל רוב הסיכויים שזה מה שיקרה. רחוב יפו חפור לרגל עבודות התשתית לרכבת הקלה, אז אני נמלטת לרגע קל לסטימצקי ודווקא שם, לגמרי במפתיע, אני מוצאת ספר צילומים של סטפן שור (Stephen Shore), שהוא צלם אמריקאי שאני מאוד אוהבת. לפני כמה שנים ראיתי ספר צילומים גדול שלו בחנות ספרי צילום ואמנות בניו-יורק שנמצאת ברח’ 21 מול ה-SVA. לא קניתי אותו אז כי הוא היה ספר גדול וכבד ועוד היתה לפניי נסיעה לבוסטון בגרייהאונד. אני נזכרת בניו יורק ומתגעגעת פתאום. לווילג’ וצ’לסי וסוהו והגלריות וה-ICP (אם כבר מדברים על ספרי צילום) וחנויות התקליטים באיסט וילג’. אני באמת צריכה לנסוע.

 

אז אני הולכת לאוגנדה. כבר קצת אחרי 12:00, המקום ריק אבל הנונשלנטיות העצלה שלו מזמינה תמיד פנימה. פטר וחבר יושבים על הספסל בחוץ ושותים קפה שחור, ובפנים מתנגן ג’וני קאש. אני מסתכלת על הדיסקים והתקליטים וספרי הקומיקס. אני קונה פנזין אחד ב-9 שקלים ופטר אומר רגע, ונכנס פנימה וחוזר אחרי שניות ונותן לי את MFM שלו. אני רוצה לשלם לו על זה (15 שקלים מחיר נקוב) כי אדם צריך לראות שכר בעמלו, אבל פטר מתעקש שזו מתנה ושזה משמח אותו לתת דברים במתנה. זה משמח גם אותי נורא. אני נזכרת בסטיקר שראיתי פעם על פגוש אחורי של מכונית ברחוב אוסישקין:

Practice random kindness and senseless acts of beauty

 

אני הולכת לדפדף בפנזינים בקפה קדוש ושותה תה הודי ומכרסמת שלוש עוגיות בצלוחית חרסינה פרחונית כמו פעם. כמו של הסבתות שלי מרוסיה ופולניה. קפה קדוש הוא רטרו אמיתי, וזה מקסים איך הם הצליחו לחדש את בית הקפה של פעם (מ-1967!) לקפה של היום. “דילה” סגור ואני באמת צריכה לבדוק מה קורה שם בימים אלה, אם יש שוב הופעות וסרטים ומתי. אני ממשיכה לרחוב כורש ועוברת על-פני המרקיה. אני אוהבת את חלון הראווה הקיטשי והמצועצע והווינטג’י שלהם, ומבטיחה לעצמי שכשיתחיל החורף והגשם אני אחזור לכאן – לא הייתי במרקיה כבר שנים. נדמה לי שבחודש הבא צריכות להיפתח גם כמה תערוכות בגלריה של כורש 14. בינתיים אני עולה לרחוב שושן ונזכרת במסיבת שישי בצהריים שהיתה כאן באמצע הקיץ, כשהטמפרטורות התקרבו לנקודת הרתיחה וכך גם האווירה במקום. זו היתה מסיבה מטורפת, קרנבל צבעוני רב-חושי מהמם ונפלא, עם כל מיני מופעים מטורפים, עם טונות של אנשים וטונות של שמחה. אני זוכרת איך חמקתי למצוא מקלט ומפלט בחשיכה ובקרירות של פאב “הקצה”, וכמה הוא מצא חן בעיניי. אני חושבת על כל המקומות הירושלמיים האלה – אוגנדה, סירה, באסס, הקצה – שאין כמעט סיכוי למישהו מבחוץ שמגיע סתם כך באקראי למצוא אותם, כי הם סמויים כל כך מהעין. הם מתחבאים תמיד בחצרות פנימיות, בסמטאות נידחות, בכוכים נסתרים. זה מה שעושה אותם כל כך ירושלמיים וכל כך מגניבים. זה מה שקושר אותי אל העיר הזאת בחבלי קסם ופליאה שלא נגמרת לעולם.

 

נשאר לי רק עוד מקום אחד: לפני שאני חוזרת הביתה אני נכנסת לחנות הספרים האהובה עליי ברחוב עזה. יונתן שם. אני קונה את האנתולוגיה הגרפית “מבוסס על עיר אמיתית”. יונתן רוצה לראות את כל הספרים שקניתי ושאני סוחבת בתיק הגדול שלי. אנחנו מדברים כרגיל בהתלהבות ומחליפים רשמים על ספרים וצוחקים על שטויות. יונתן הוא כזה חמוד.

 

בספר “גברת דאלוויי” של וירג’יניה וולף יש קטע מסוים, שאני לא יכולה לצטט כרגע בדייקנות כי כל הספרים שלי ארוזים עכשיו בארגזים באמצע הסלון, שבו אחד הגברים, בן חמישים-ומשהו, מהרהר לעצמו שלמרות שהוא חי לבד כבר כל כך הרבה שנים הוא לא מרגיש בודד, מפני שכל העולם בחוץ מארח לו לחברה. העיר הזאת כולה היא החברה שלי.