עיר בלי חוף

עיר בלי חוף היא עיר בלי סוף, ובצהרי שישי חמים כמו התנור של השטן אני הולכת לחגיגות השנה של No Coast בעמק המצלבה. מתחת למוזיאון ישראל, מתחת לצפלין הלבן שתלוי לו בחוט מעל המוזיאון המשופץ, שכתוב עליו OPEN. עכשיו הוא פתוח, מוזיאון ישראל המחודש – אני תוהה אם זו רק אני שזה נשמע לה כמו המשביר לצרכן החדש, אם זו רק אני הסנובית, מעקמת האף, מחריבת השמחות, שעל כל אירוע ששפכה עליו מיליונים של דולרים איזו קרן פילנתרופית, מעדיפה פי מאה מונים אירועי DIY, לו-פיי, נו-פיי. אני עפר לרגלי כל מי שמתח בין עצי הזית יריעות שמסוככות מפני השמש, שפרש מחצלות על האדמה ומזרונים שיהיה נעים לשכב ולשבת, שסחב גנרטורים ומגברים, שאירגן את כל ההרכבים, שהביא את מטבח האינדי ובר הבירות, כל מי שעבד קשה וטרח והזיע כדי להפוך את אחר-הצהריים הזה לאירוע מוזיקלי כל כך נינוח ועצל ונעים. שהפך את זה למיני-פסטיבל.

אני חושבת שברגעי השיא היו שם משהו כמו 120 – 150 אנשים. זה לא מעט וזה לא הרבה. זה לא מעט לאירוע מסוג כזה, וזה לא הרבה מדי מהסוג שהופך אירועים כאלה להמוניים. היו שם הפנים המוכרים, כמה הורים עם ילדים קטנים, והיו גם כלבים חברותיים שהיו מאושרים להתרוצץ ולאסוף על הפרווה שלהם את כל החרולים והקוצים והדבלולים של עמק המצלבה. הבאתי איתי ספר אבל לא עשיתי בו שימוש, כי היה כל כך מעניין להקשיב ולהתבונן. לא הייתי היחידה בעניין הזה. היה שם בחור אחד עם “חלל וכו'” של ז’ורז’ פרק, עוד מישהי עם ספר כיס באנגלית, ועוד בחורה שבאה עם מוספי סוף השבוע. זה היה כמו פיקניק, רק עם המון מוזיקה טובה.

אהבתי את ההרכב של אורי פנציאס ואת Suicidal Furnitures – הרכב הצד של הגיטריסט של לבנון עם מתופפת מעולה, שעושים רוקנ’רול גולמי ואינסטרומנטלי שמדבר אליי הרבה יותר מהפוסט-רוק והג’אמים הארוכים של חללית האם. אהבתי את ג’וני ברוגז, שגם הם צמד-שהוא-הרכב-צד של להקת האם רוצי בובה, שכמוה עושים רוקבילי אבל עם קצת יותר סול וגרוב. אהבתי את הגוון הקברטי של סאבג’אנק – הצמד שמורכב מהקול הגבוה והדק, המבטא המודגש והסמפלר של הסולנית של Dirty Hands – להקה שגם אחרי פעמיים לא הצלחתי להתחיל לחבב – ואמיר ב על פסנתר (שטח) וחצוצרה. והיו גם לאב גרנייד, שזו כבר הפעם השלישית שאני רואה אותם, ואחרי שלוש פעמים אני יכולה לומר שזו להקה שתלויה מאוד, לטוב ולרע, באיכות הסאונד. לא מפתיע לכן שהפעם הטובה ביותר שלהם היתה במעבדה, עם סאונד המעבדה (דהה). הם היו אז הכי משוחררים, בזמן שבשתי הפעמים האחרות הם היו טרודים ומוטרדים מדי בגלל ענייני סאונד, וחבל. אני עדיין חושבת שהם טובים, טובים מאוד. זה היה ליין-אפ אקלקטי מאוד, ויחד עם זה היה משהו הדוק ואורגני מאוד בחיבורים ובמעברים שבין ההרכבים. כנראה שיש משהו בזה שכולם חוסים תחת מטריה של לייבל אחד, אקלקטי ככל שיהיה.

והיה גם רייסקינדר, בערך. אוי, רייס. אני חושבת שבשלב הזה אם הוא יחליט לעבור לסטנד-אפ או לספוקן-וורד זה לגמרי יעבוד. זה לא משנה אם הוא מצחיק או עצוב, אם הוא שטותי או נוקב, אם הוא מלאכי או זדוני – לרוב כל האפשרויות הן נכונות במקרה של רייסקינדר, ורגע לפני שהוא מוציא אלבום חדש, יצא לי לבלות בשבועיים האחרונים לא מעט עם האי-פי הקודם שלו. אני אוהבת את הפולק הדיגיטלי והבלוז האורבני שלו. הוא מזכיר לי קצת את האלבומים הראשונים של ה-eels. המלנכוליה של מיסטר E. מאחר שרייסקינדר הוא בכל זאת מקומי – דלות החומר וכל זה – אפשר לראות את זה כגירסת הנו-פיי לסבל האפי של מארק אברט. וכמוהו, גם הוא נשמע כמי שמחפש נובוקאין לנשמה. הוא פריק יפהפה.

רק כשהגעתי הביתה פתחתי את הדיסק עם האוסף לציון שנת הפעילות הראשונה של No Coast. קרעתי את הניילון (אבל שמרתי על המדבקה), הסנפתי את ריח הצבע הטרי וליטפתי את המרקם המחוספס של העטיפה. מכיוון שהיא ממוספרת 52/80 וחתומה ביד בידי איתמר פ, אני יודעת שכל עטיפה היא אחרת ונעשתה בהשקעה עצומה של תשומת לב ויצירה. אני עוד צריכה להקשיב לדיסק ולראות את קטעי הווידאו והאנימציה שמצורפים אליו. גם את הפנזין אני עוד אצטרך לקרוא בתשומת לב ראויה – כרגע אני יכולה רק לצטט את הכריכה, שמצטטת מצידה את פטר MFM והמוטו שלו ליצירת פנזינים: “איזה שיר אישי או קשקוש וזהו – זה מוכן”. עיר בלי חוף היא עיר בלי סוף, ואין גבול לאפשרויות היצירה כשהעיר הזאת חולמת.

אינדי-פאדה

אינדי-פאדה, אחר הצהריים של יום העצמאות. על מרפסת הגג של הבאסס, תחת סככה מאולתרת שמגנה מפני שמש אכזרית ושמי שרב עכורים, מלוא החופן להקות בעבור קומץ שקלים. ואלה שמות: זירוקס קנדיבר, אמזונהקוס, Dirty Hands on a Trash Like You, אד טרנר והדנילוף סנטר, רייסקינדר, לבנון, Do You Like My Shoes ונראה לי ששכחתי עוד כמה. כבר מזמן לא הייתי בקרב קהל מקועקע כל כך ומחורר כל כך בכבדות. גם הבנות. או אולי בעצם בעיקר הבנות. מאז שנות ה-90 אני לא זוכרת שראיתי כל כך הרבה עגילי חישוק באף. אולי נרדמתי והזמן עצר מלכת. אבל כנראה שמשהו כן השתנה מאז שנות ה-90, אם לשפוט לפי העובדה שחלק גדול מהלהקות כאן מנגנות פוסט-רוק, פוסט-גראנג’, פוסט-פאנק, פוסט-הארדקור, פוסט-מטאל, פוסט-משהו: נדמה לי שמה שאני מנסה להגיד זה שכמעט אצל כל הלהקות כאן נעדר מרכיב אחד חיוני מאוד, שהיה דווקא קריטי בשנות ה-90: מלודיה.

אין לי דרך נעימה יותר להגיד את זה, אז אני אגיד את זה ישר ככה: בהעדר כל זכר למלודיה בסביבה, כל ההופעות הפכו לעסק מטרחן ומשעמם מאוד. לא היתה שם שום השראה, שום דמיון, שום דבר שמזכיר שהמילה מוזיקה נגזרת למעשה ממוּזה. בהעדר כל סימן מוכר לרוח חיים או נשמה, מה שהיה שם זה התחרעות בשביל הסבבה של ההתחרעות, מפגן מרשים של יכולת נגינה וירטואוזית, אולי אפילו אמנות קונספטואלית בצורת מוזיקה – אבל לא באמת מוזיקה. כשאני חושבת על מוזיקה כמו בלוז, פולק, רוקנ’רול/רוקבילי, פאנק, גראנג’ – בכולם מלודיה היא מרכיב יסודי, לא משנה כמה מנגנים אותה חזק או חלש, מהר או איטי, מחורע, מלא פידבקים, דיסטורשן וצפצופים – המלודיה תמיד שם והיא זו שמזיזה דברים: היא מזיזה לך משהו בנשמה והיא מניעה מהפכות מוזיקליות. כשאין מלודיה שום דבר לא זז חוץ משרירי הפיהוק. בלעדיה אפשר באמת להסתפק גם בנגינת סולמות בלבד. וזה באמת מצער. כל כך הרבה להקות, כל כך הרבה נגנים, כל כך מעט מוזיקה.

(לפני כמה שבועות, לציון יום השנה לקסטה, הופיעה בצהרי יום שישי בקרן הרחוב השמשית זמרת פולק אוסטרלית בשם איימי מקנייט. אחר-כך ראיתי אותה שוב גם בתקליט, יחד עם אורי אלבוחר. היא ניגנה על גיטרה אקוסטית ולאפּ-סטיל, הוא ליווה אותה בשירה ובנגיעות אלקטרוניות. עם הראסטות הבלונדיניות שלה וגישת ה-DIY היא הזכירה לי את אני דיפרנקו. בקול הצלול והאוורירי שלה, במיוחד על רקע האלקטרוניקה הרכה, היא הזכירה לי את בת’ אורטון. ולפי נעלי הדוק מרטינס המשופשפות והדהויות שלה יכולתי לדעת שהן חצו איתה חצי עולם וחצי חיים)

רק שני יוצרים הצילו קצת את מצב המוזיקה העגום באינדי-פאדה. האחד הוא רייסקינדר, שגם כשהוא לא במיטבו, והוא לא היה במיטבו, הוא מצליח לגעת ולעורר דברים. אני מניחה שזה קשור לזה שכמו הדמות של הליצן העצוב, מאחורי המסכה המצחיקה לכאורה שלו נמתחת הרבה מאוד ביקורת, וכמובן, צריך להיות ממש מסטול כדי לא לקלוט שמאחורי כל הציניות, הסארקזם, הריקנות, השיעמום והשיממון, מסתתר כאב גדול. והכאב הזה התאים לגמרי ליום העצמאות באחת התקופות המחורבנות ביותר בתולדות המדינה.

היוצר השני הוא זה המתקרא Do You Like My Shoes. זה צמד, בעצם, של גיטרה ותופים, וראיתי אותם כבר לפני שבועיים באוגנדה. הם ניגנו אז משהו כמו 20 שירים ב-17 דקות. הפעם הם ניגנו בערך 8 שירים בעשר דקות. זה פאנק פשוט מאוד – מהיר, עצבני, אבל מלודי. כל מה שאני יכולה להגיד זה שהנעליים האלה נועדו להליכה, וזה כנראה בדיוק מה שהן יעשו.

(בצהרי יום שישי ההוא מחוץ לקסטה ניגן הרכב הרוקבילי-רטרו-פיפטיז המצחיק “רוצי בובה”, ואפשר להיות בטוחים שהראשונים שפצחו בריקודי רוקנ’רול סוערים, בשורה הראשונה, היו כל ילדי הדת’-מטאל ארוכי השיער, המקועקעים ומחוררים בכבדות, לובשי השחורים עם קישוטי הפנטגרם והאותיות הגותיות)

ועדיין, אני לא יכולה לחשוב על דרך מוצלחת ומענגת יותר שבה יכולתי להעביר את יום העצמאות מאשר על המרפסת של הבאסס (היי, שלא תדעו עוד משטרה!). בגלל כמה אנשים, בגלל תחושת הקהילה, גם כשהיא שברירית וארעית. No Coast הציגו הפעם דוכן של שף מקומי שמבשל “אוכל אינדי” – מבחינתי הוא יכול להיות הטבח השבדי – שנראה טעים מאוד. המאפין בננות שלו היה מעולה, במיוחד כשהייתי זקוקה למנת סוכר בתוך כל המרורים שהאכילו אותי הלהקות האלה.

לבד שוב או

נראה לי ששלישי בלילה היה אחד הלילות הקרים ביותר שהיו כאן החורף הזה, שהוא קר מאוד גם ככה, ועוד אחרי סערת הגשמים הגדולה. כך שלפחות מהבחינה הזאת זה היה מזג אוויר הולם מאוד לפסטיבל די-פרוסט. מצד שני, רחובות מרכז העיר היו שוממים כמעט לגמרי, וזה לא ממש עושה חשק ואווירה של כיף ופסטיבל. איפשהו במהלך הערב גם נפל לי האסימון שחיי לילה הם עבודה קשה מדי – בעיקר למי שעובד ביום. בעוד אני תוהה ביני לבין עצמי אם זו בעיה פרטית שלי ואם אני צריכה להסיק מזה מסקנות אישיות, יותם אומר שגם הוא שונא חיי לילה. שהוא מסתובב בכל האירועים הליליים האלה רק בגלל שמה שמעניין אותו זה אירועי התרבות, ובעיקר מוזיקה, וחבל שאלה מתרחשים דווקא בלילה. כך שכנראה שזו לא רק הבעיה הפרטית שלי.

אז השוטטות עצמה בין מקומות ההתרחשות השונים, ברחובות הקרים והנטושים, לא היתה כיף בכלל. אלמלא חברתו הנעימה של יותם הייתי עוצרת מונית וחוזרת הביתה הרבה יותר מוקדם. אבל אנחנו מדברים ומדברים ומדברים תוך כדי זה שאנחנו מזגזגים ותופרים ופורמים ותופרים מחדש את סמטאות מרכז העיר: הבאסס, הסירה, הקצה, חזרה לבאסס, קונסטנטין, חזרה לסירה. יותם הוא צעיר ומתוק ודומה לאמיל הירש. אנחנו מדברים על קולנוע ומוזיקה ואיזורים אוטונומים ארעיים של חכים ביי. זה החלק הכייפי ביותר של הערב.

אהבתי את “האף” – הפנזין – אבל הפרוייקט הסודי בבאסס היה מאכזב באוזניי – מוזיקה קצת לאונג’ית אמצע-הדרך מדי, אז אנחנו עוזבים אחרי השיר השני או השלישי. בסירה כרגיל מלא ודחוס. מארקי פאנק מתקלט סט פסאודו-סיקסטיז וכולם מסביב משתגעים אחרי זה ורוקדים בחלל הקטן וכמעט מכבים עליי את הסיגריות שלהם מרוב שצפוף. האנשים האלה נראים לי מאוד מוזרים. רייסקינדר עולה אחר-כך, זכרתי שהוא טוב מאוד אבל שכחתי כמה. הקטע עם רייסקינדר הוא שאני לא בטוחה עד כמה הסארקזם החומצי שלו לא מופנה גם כלפי הקהל שלו. בעצם עכשיו כשאני כותבת את זה אני די בטוחה שכן. אני חושבת שהוא בהחלט מתכוון להגיד שהבדיחה היא תמיד (גם) על חשבוננו. לא פלא שהוא מסיים את הסט על רקע “ליתיום” של נירוונה. גם אצל קוביין זה היה מאוד ברור שמצד אחד הוא זקוק לקהל שלו כמו כל יוצר, ומצד שני הוא בז לו ושונא אותו דווקא בגלל ההזדקקות הזאת. כידוע זו לולאה שכמעט אי אפשר להתיר. צריך ללמוד לחיות עם זה. או שלא, כמו במקרה של קורט. אז יש את המתח והאמביוולנטיות הזאת גם אצל רייסקינדר, וזה משהו שאני מאוד מעריכה ומחבבת.

אבל מה שהכי אהבתי באותו ערב בסירה היה תערוכת הציורים של צליל צמת תחת הכותרת “פאלינדרום”. הציורים הגדולים שלה הזכירו לי את מארק ריידן – מין ציורים שבמבט ראשון נראים כמו איורים מספר ילדים ישן ותמים, אבל אז פתאום רואים שנוספו להם כל מיני עיוותים, מה שהופך אותם למטרידים, עוכרים ולא נעימים. אני תוהה אם בהקשר הזה השם “פאלינדרום” מתייחס לסרט של טוד סולנדז, שכל הסרטים שלו טעונים בדיוק באותן תחושות. כך או כך, אלה עבודות טובות מאוד. גם העבודות שתלויות בקונסטנטין ממשיכות קצת את הקו הזה, ובכלל באופן מפתיע נהניתי בקונסטנטין, אולי דווקא בגלל שזה מקום שאני כל כך לא פוקדת בימים רגילים. החלל הגדול המגה-ברי והעיצוב הקיטשי שלו, האווירה הפסאודו-דקדנטית, המוזיקה האלקטרונית ברקע, אקווריום הדגים. אני יכולה לבהות שם שעות.

בחצות וחצי אני מנשקת את יותם על הלחי ועוצרת מונית. כמו סינדרלה על דדליין אני מקפידה לחזור הביתה בשעה שלא תגרום לי להתחרט למחרת על זה שאני חיה. לערב שלמחרת אני אפילו לא טורחת כבר ללכת. אני גוזרת את הצמיד האדום שעל פרק כף היד שלי ומצמידה אותו עם מגנט למקרר, למזכרת. יכול להיות שכל הפסטיבל הזה הוא באמת לסטודנטים ולא לאנשים רגילים ועובדים שצריכים לקום מוקדם בבוקר. חבל גם שאם יש יומיים של פסטיבל עושים אותו בשלישי-רביעי ולא ברביעי-חמישי – שלפחות אחרי הערב השני אפשר יהיה ללכת לישון בלי לקום מוקדם בבוקר לעבודה. ביום רביעי בערב אין לי שום חשק לצאת שוב אל הקור וללכת לישון מאוחר. במקום זה אני נכנסת עם ספר מוקדם למיטה החמה ושומרת על טמפרטורת הגוף שלי חמה ונעימה כל הזמן. אני יודעת שאת כל ההרכבים שלא ראיתי ייצא לי בטח לתפוס פה ושם בשבועות הקרובים, וגם אם לא זה לא נורא. כשזה הופך לעבודה קשה זה פשוט לא כיף. לפני שאני נרדמת אני חושבת גם על מה שארתור לי אמר, על זה שאנשים הם הכיף הגדול ביותר אבל בכל לילה הוא הולך לישון שוב לבד.

בשישי בצהריים נרשמת הפשרה נוספת כשאני הולכת למכירת תקליטים בתקליט. אני לובשת שמלה שחורה קצרה, גרביונים שחורים ואת המגפיים השחורים מגומי עם ציורי הגולגלות והשושנים. המגפיים האלה הן בשביל המטאליסטית והאליס בשלשלאות שבתוכי, והן הדבר המגוחך והנפלא ביותר שקניתי בשבועות האחרונים. בתקליט אני מבלה הרבה זמן בנבירה בערימות התקליטים ויוצאת משם בסוף עם אלבום הופעות כפול של איאן האנטר מ-1979 (עם מיק רונסון), אלבום הופעה כפול של דפש מוד (עם חוברת צילומים נפלאים בשחור-לבן של אנטון קורבין, שרק בגללה אני קונה את זה. צילומי הופעות ואחורי-קלעים וצילומי דרך ובגלל שקורבין הוא צלם נהדר ובגלל שזה תקליט ולא דיסק אפשר ממש לראות את הצילומים), אלבום של אבנר שטראוס, שהיה זמר ומשורר ירושלמי בשנות ה-80, שנקרא “בירושלים השמיים נמוכים יותר”, “גלמין” של שפיות זמנית בגלל שאני אוהבת את ההדפס/תחריט שעל העטיפה וגם את מילות השיר, ואיזה אוסף ניו-ווייב. אני רואה את מארקי Fאנק קונה ערימה של תקליטים. מארקי הוא באמת התקליטן הכי עסוק בעיר, ואני לפחות מילאתי את מכסת הFאנק שלי איתו לשנה הקרובה לפחות. אני משווה תקליטים עם יותם שמצא תקליט של 3ח ועם דודו ה’ ועם אבי ש’ ועם עוד אנשים שנמצאים שם ונחמד לדבר איתם. אחר-כך אני הולכת לשתות קפה באוגנדה ופוגשת שוב את אמיר ב’. אנחנו מדברים על מוזיקה וצילום והלימודים במוסררה וזה כיף גדול לדבר איתו. אנשים הם באמת הכיף הגדול ביותר שיש. גם אם, ובעיקר בגלל, שרוב הזמן אני מרגישה כמו איניד מ-Ghost World, ושאני חיה בתוך עולם רפאים בתוך הראש שלי.

לילה בעיר

מוסה ואני הודפים את דלת הזכוכית ומסיטים את הוילון הכבד, ונכנסים לתוך התאורה הכתומה-אדומה-עמומה של ה”טיפה”. הדבר הראשון שעולה לי בראש זה שהמקום נראה כמו מאורת זוחלים קדמונית. הדבר השני שעולה לי בראש זה “יוווווווּ, מגניב”. ארבעה גברים יושבים על הבר שמעברו השני ניצבת הברמנית. הם מציצים לאחור כשאנחנו מתיישבים ליד שולחן בפינה. מוסה מזמין וודקה-אשכוליות, אני עם דיאט קולה. אני עדיין לא שותה אלכוהול. ברקע פי.ג’יי הרווי. מוסה אומר שהוא לא היה כאן מאז שהמקום היה עוד הרוזה. גם אני לא. אני מתבוננת סביב וכאמור, מוצא חן לי כאן. יש על הקירות כמה ציורים גדולים, אקספרסיביים, אין לי מושג של מי, אבל הם טובים. המוזיקה מעולה. הברמנית מדברת עם הגברים שלה על הבר, שני טיפוסים לא ברורים מגיחים ויוצאים, הדלת נפתחת וזוג חבוק נכנס פנימה כמו צמד שנמלט על נפשו אל מקום מסתור ומקלט. היא בחורה שחורה מהממת עם תסרוקת אפרו, הוא גבר צעיר מטורזן שנראה כמו אלביס. המקום הזה הוא קצת כמו טווין פיקס. מוסה עצמו לובש עדיין את בגדי יום העבודה התאגידיים שלו, מה שאומר שהוא מאוד אלגנטי הערב: מכנסיים שחורים עם פסים לבנים דקיקים, חולצה מכופתרת בהירה עם פסים דקים תכולים-אפורים, וחפתים אדומים(!). זה התחכום הניו יורקי שלו.

המוזיקה מתחלפת לטריפ-הופ, משהו מנגזרות מאסיב אטאק/טריקי/מרטינה טופלי-בירד. מוזיקה אורבנית לשעת לילה מאוחרת. כשהעיניים שלי הופכות לשני חרכים צרים אנחנו יוצאים אל הרחובות הקפואים, הריקים, השוממים של מחנה יהודה בלילה. בסטייקיית חצות ובסימה האורות עוד דולקים וכמה אנשים עם כיפות לבנות גדולות וזקנים לבנים גדולים עוד יותר יושבים בפנים ואוכלים ומדברים. אולי על ביאת המשיח. הערב של מוסה ושלי בשוק התחיל מוקדם יותר בערב, בסמטה של מזרחי, עם הרכב רבטיקו שניגן מוזיקת נשמה יוונית וכל הסמטה רקדה ושתתה ואכלה כאילו היתה חמארה אחת גדולה. היו שם הרבה אנשים – חציים מבוגרים וחציים צעירים מאוד, חלקם תיירים אמריקאיים ומרביתם מקומיים, כמה חובשי כיפות, כמה הומואים שרקדו כמובן הכי יפה, ושני כלבים. ההרכב נקרא “פרח אדום”, והוא כלל קונטרבס, גיטרה אקוסטית, בוזוקי, כינור, וזמרת נדיבת חמוקיים ונדיבה עוד יותר בקול שלה. היא מנגנת גם על כלי הקשה, בעיקר קסטנייטות. ההרכב הזה הוא של תומר כץ, והוא זה שמנגן על הבוזוקי וגם שר.

במכונית של מוסה, שמשייטת בשקט בתוך חשכת הליל כמו ספינת חלל, אנחנו מדברים על התקליטים של יהודה פוליקר. על “עיניים שלי” ושאר האלבומים היווניים שלו, על בנזין, על “אפר ואבק”, על המלחמה ההיא ועל הצילום ההוא, ואיזה גילוי מהמם זה היה להבין פתאום שאתה דור שני. שפתאום יש לזה שם ואפשר לדבר על זה.

* * *

שישי בערב, מוצאי חג השבועות וערב שבת, סופשבוע ארוך, העיר נטושה ועומדת מלכת. ברחוב יפו החרב מהלכות רק קבוצות של דתיים וחרדים בדרך לתפילה. באוגנדה מופיעים מריה אוצ’ר ורייסקינדר, ואין יותר משישה אנשים במקום. כולל שניהם וכולל איתמר, הבעלים. ואני. למריה אוצ’ר יש חצאית מיני מג’ינס, טייץ שחורים עבים, משקפיים גדולים ונעלי עקב משנות החמישים או השישים, שיער ארוך ופוני שגזור רע במתכוון, וציפורניים שצבועות לק צהוב. מריה אוצ’ר שרה באנגלית, מדברת בעברית וחיה בברלין. היא מנגנת על גיטרה אקוסטית בצבע בורדו, ובחדר הקטן עם כל כך מעט אנשים היא לא זקוקה אפילו למיקרופון. המוזיקה והשירה שלה נשמעים לי איפשהו בין פי.ג’יי הרווי וקריסטין הרש. אפשר לקרוא לזה פריק פולק, או קוויר פולק, או מה שזה לא יהיה, אבל בגלל האומץ והנחישות להופיע גם כשאין ממש קהל, ועם מיצב למרגלותיה שכולל דילדו בצבע ירוק זרחני – מריה אוצ’ר היא בעיניי פאנקיסטית. ברלינאית.

נזכרתי שכבר שמעתי בעבר את רייסקינדר, אבל איכשהו נעלם מעיניי שהוא הסולן של אשכרה מתים. הפעם, שלא עם להקת גיטרה-בס-תופים, זה רק הוא והטייפ ואיזה מכשיר דיגיטלי, שעל רקע מוזיקת הצעצועים האלקטרונית שהם מפיקים הוא שר את הטקסטים הסרקסטיים-אפוקליפטיים שלו. השילוב הזה גורם למוזיקה שלו להיות מצחיקה ומדכאת בו זמנית ובמידות שוות. בשיאו של הסט החדר מתמלא במספר שיא של 17(!) צופים. זה בגלל שהגיעו תל אביבים. אפשר לראות עליהם שהם תל אביבים ממרחק 60 ק”מ. אני שומעת אותם מדברים על מקומות אופנתיים כמו הפרוזדור ועל ה”סצינה”. זו הסצינה התל אביבית שאני שונאת. תמיד גרסתי שאחד הההבדלים בין ירושלים לתל אביב הוא שבירושלים יש קהילה ובתל אביב יש סצינה*. לידי נדחקת כוסית תל אביבית ומתחילה להתפתל בעוויתות עם המוזיקה. אני מרסנת דחף להכניס לה מרפק בצלעות. אוגנדה תחת כיבוש תל אביבי זה לא כיף. אני נזכרת בחברים הסיאטליים שלי שדיברו תמיד בתסכול על הפלישה התיירותית מקליפורניה, שמחללת את כל המקומות הקדושים, האותנטיים, האמיתיים, המקומיים “שלהם”. אני יכולה להבין את זה. Oh well, whatever, nevermind.

* ולא רק במוזיקה.