דאונטאון ג’יי סיטי

מוסה צוחק עליי כל הזמן שאני אוהבת את רחוב כורש. אני מתארת לעצמי שלמתבונן מהצד זה באמת נראה מוזר, כי רחוב כורש הוא לכאורה רחוב אפרורי, סתמי ומרופט. אבל בשבילי כל האיזור הזה – כורש, שושן, ינאי, שלומציון, הסורג וכל המדרגות והסמטאות והמעברים שמחברים ביניהם – הוא דאונטאון אמיתי. הרבה יותר מהמשולש בן יהודה, קינג ג’ורג’ ויפו, הרבה יותר מהלל ושמאי. יש באיזור הזה משהו אותנטי הרבה יותר, איזה אופי שקשה להגדיר אבל הוא לגמרי שם, דווקא בגלל שהוא קצת צדדי וזנוח וסמוי מעין, ומוכר בעיקר למקומיים והרבה פחות לתיירי חוץ.

אני אוהבת את האיזור הזה מפני שהוא שזור בכמה זיכרונות ילדות מוקדמים אבל חרוטים עמוק מאוד שלי. בשנים שבין גיל שש לעשר בערך, כלומר בסביבות השנים 1968 – 1972, אמא שלי עבדה כמהנדסת קווי טלפון במה שהיה אז משרד התקשורת, ולפני כן משרד הדואר (והרבה אחר-כך בזק). בשנים האלה המשרד שלה שכן בהתחלה בבניין ג’נרלי, אחר-כך בסניף הדואר המרכזי אבל בכניסה האחורית שלו מרחוב כורש, אחר-כך בבניין ברחוב שושן 2, ואחר-כך בבניין מצפה שברחוב הסורג. אני זוכרת שבתור ילדה הייתי נוסעת באוטובוס לפעמים אחרי בית הספר לעבודה של אמא, אני זוכרת את ההתרגשות שהיתה כרוכה בנסיעה באוטובוס למה שהיה אז מרכז – המרכז – של העיר. המקום שבו המבוגרים עובדים, וגם עורכים קניות בכל מיני חנויות, ויושבים בבתי קפה, ועוסקים בענייניהם הגדולים. בעיניים של ילדה הרחובות האלה תמיד הילכו עליי קסם. אני זוכרת את החנויות ברחוב שלומציון המלכה – את ספורט היגיינה שאמא ואני היינו הולכות לשם בסוף כל חופש גדול לקנות לי בגדי התעמלות לכיתה החדשה, את החנות עם החולצות הרומניות הרקומות וכל מיני עבודות יד ופיצ’פקס, את חנות האהילים המצויירים, אני אפילו זוכרת שאמא ואני היינו הולכות לשבת מדי פעם בקפה קדוש, הרבה לפני הגלגול והשיפוץ הנוכחיים (והמקסימים) שלו.

אבל בעיקר אני זוכרת שהיה משהו ברחובות האלה, בעיניים של ילדה, שנראה לי מסתורי. אולי זה בגלל שבאמת זו היתה הממלכה של ה”גדולים”, המבוגרים, ואולי זה בגלל שכבר אז קראתי יותר מדי ספרים – כל ספרי הרביעיות, החמישיות, השביעיות ושאר החבורות עם הכלב של אניד בלייטון; אני זוכרת בבירור שרק עצם השם “רחוב הסורג” היה מצית לי מיד את הדימיון באופן מענג ופרוע: איזה סורג? של מי, מה ולמה? תמיד הייתי מדמיינת מרתף חבוי מתחת לרחוב עם חלון בגובה הרחוב שיש עליו סורג גדול ועבה ומאחוריו מסתתר מישהו. תעלומה, מתח ומיסתורין ברחוב הסורג. וברחובות כורש ושושן וינאי ושלומציון.

ממסע הקסם המסתורי הזה נשארו רק כמה שרידים אחרונים, לא הרבה, שמעידים על זוהר העבר: חנות הפסנתרים המפורסמת שהיתה ברחוב כורש כבר איננה, אבל הנה חנות ארכאית לחפצי אומנות בשם הארכאי לא פחות שרלוט. הנה השלט הישן והדהוי של החנות למכשירי כתיבה ושל קלאסיק בּוּקס שכבר מזמן אינן, אבל נשארו עוד כמה משרדים ומחסנים ובתי דפוס קטנים ועסקים זעירים באיזור. בבתים הישנים והדהויים מתגוררים בעיקר עולים, סטודנטים ושאר תפרנים. אני מקווה שאני לא נשמעת יותר מדי נוסטלגית – אני משתדלת להישאר נטועה בהווה ואני מאוד אוהבת את העיר גם בגלגול הנוכחי שלה, ולבטח מה שקורה בה בשנתיים האחרונות הוא מקסים ונהדר. אבל בכל פעם שאני עוברת באיזור הזה משהו מהקסם הישן, המסתורי, הילדותי עוד פועל עליי.

היום אני אוהבת את הרחובות האלה גם מסיבות עכשוויות לגמרי. המגה-ברים של שלומציון המלכה לא מדברים אליי, אבל האירועים ברחוב שושן, החנויות היפות ברחוב הסורג והבלוק בסוף רחוב כורש שמשמש חממה ליוזמות קהילתיות ואמנותיות בהחלט כן. כשהייתי באירוע האמנות האחרון שנערך בו לפני כחצי שנה, בחודש נובמבר, קלטתי רק אז, בעיניים של מבוגר, כמה קרוב האיזור הזה לקו התפר – עוד משהו שודאי תרם לאווירת המסתורין שלו בעיניי – ואיך זה בטח הרגיש אז, בשנות השישים, לחיות ממש על הגבול. ונזכרתי ב”שיר ליל שבת” של יהודה עמיחי, שהשורה “והבית נסגר בערב, על הטוב והרע שבו” היא בעיניי השורה הירושלמית ביותר שנכתבה אי פעם בשפה העברית.

* * *

אירועי השבוע שחלף: קונטרבסיסטים למען השלום ביום שלישי בערב בצוללת (הופעת חינם); שוטטות לאור נרות ברחוב שושן לרגל יום כדור הארץ בחמישי בלילה (חינם); אקובלדי במרקיה ויריד יד שנייה ב-ינקיז בצהרי יום שישי (נקנה דיסק משומש של ג’ים וויייט ב-10 ש”ח. לשים בין קלקסיקו וניל האלסטד/מוהאבי 3). הדברים הטובים ביותר בעיר הזאת הם בחינם או ממש ממש בזול.