תגית: שרון רוטברד

אני בושה ונכלמת להודות שלא הייתי ביפו אולי עשרים שנה. אולי זו הסיבה לכך שבמשך דקות ארוכות אני מחפשת את מגדל השעון בשדרות ירושלים (הוא נמצא לבסוף ברחוב יפת). אני ביום של סיורים ופגישות ביפו מטעם העבודה, ותוך עשר דקות בערך אני מתאהבת לגמרי. לא צריך להיות גאון בשביל להבין שיפו מוצאת חן בעיניי מפני שהיא כל-כך מזכירה לי את ירושלים. כולל כל הבעיות, המצוקות, ההזנחה רבת השנים, ריבוי השכבות והאוכלוסיות – וגם הסיכויים, הכוחות והמשאבים. בשלב הזה יפו נראית לי כל-כך הרבה יותר מרתקת ומורכבת מהעיר הגדולה שבצלה היא חוסה. לפני שנתיים בערך קראתי את הספר של שרון רוטברד “עיר לבנה, עיר שחורה“, שהוא מאלף בביקורת שלו על האופן שבו תל אביב מחקה את יפו והמורשת שלה, והמציאה את עצמה מחדש תחת המותג “עיר לבנה”. יפו היא העיר השחורה, היא האנטי-תזה והתשליל של תל אביב. הפוזיטיב והנגטיב. תל אביב לא נולדה מהים ולא מקצף גל ועננה, היא נולדה מיפו. ותחת הפיקציה של הבאוהאוס והאדריכלות הבינלאומית מסתתרת הדחייה וההדרה של יפו – הערבית, האוריינטלית, ההיסטורית והאורגנית באמת – שמדשדשת ומשתרכת לה מאחורי המקף שאמור לחבר אותה לתל אביב, אבל בעצם משמש יותר כקו מפריד. מכיוון שהמנצחים הם שכותבים את ההיסטוריה, אולי זה באמת לא מפתיע שבעשרים השנים האחרונות, בכל הביקורים שלי בתל אביב, מעולם לא טרחתי לחצות את קו הגבול של נווה צדק ולהמשיך דרומה, ליפו. ולו אני תושבת יפו היום, הייתי פוצחת בקמפיין לשיחרור יפו מעולה של תל אביב. התנתקות. מפני שעושה רושם שהיחס הממסדי של תל אביב ליפו היה עד היום כאל האח הנחשל והמפגר, מין סרח עודף שלא ברור מה לעשות איתו. לא ברור מה יותר גרוע: ההזנחה לאורך השנים ואי הפניית תקציבים לפיתוח תשתיות, חינוך, רווחה ותרבות מצד עיריית תל אביב, או הגילוי המחודש פתאום של יפו והשיפוצים הנרחבים עכשיו של מקומות כמו הנמל ומדרון יפו השנוי במחלוקת (במקרה הטוב) והג’נטריפיקציה שתבוא בעקבותיהם. כי ממה שכבר ראיתי בנמל תל אביב, ומהשיפוץ והשיחזור של תחנת הרכבת במנשיה שהולך ונשלם בימים אלה, אני יכולה רק להתפלל (לשווא, מן הסתם) שלא יהפכו גם את יפו – שצופה אל ים מרהיב בגווני כחול וטורקיז, שונה לחלוטין מכל החופים המעופשים של תל אביב – לדיסנילנד מפלסטיק, מעוקר, צרכני ונטול נשמה. אם אפשר לבקש שהשיפוץ והשיחזור והשיקום יהיו קצת פחות קום-איל-פו וקצת יותר חיים ונושמים.

בינתיים יש לי זמן פנוי בשעות אחר-הצהריים המוקדמות ואני מסתובבת בשוק הפשפשים. אני עסוקה יותר בלהסתכל על הבתים והמבנים ופחות על ה”עתיקות” שנמכרות בדוכנים השונים. אני מבטיחה לעצמי לחזור בקרוב. אני מתיישבת ב”קפה יפו”, בית קפה נחמד באחת הפאות של השוק, ונזכרת שוב בפנטזיה שלי על דירה נוספת, לא גדולה – חדר אחד יספיק – בתל אביב. רק שברור לי כרגע שאני רוצה שהדירה הזאת תהיה ביפו. ולא, לא באחד ממתחמי העושר הסגורים או במשכנות האדריכלים היאפיים. סתם ביפו הישנה, המתפוררת, האמיתית, החיה והנושמת. אני אוהבת את הפנטזיה הזאת שתאפשר לי לחלק את הזמן בין פה לשם. אולי בגלל שיש לי שורשים בתל אביב, מצד אבא שלי, וחלק משמעותי מהילדות שלי ביליתי שם. קולנוע פאר, הירקון, רחוב ירמיהו של סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים. הרבה לפני שתל אביב הפכה להיות המפלצת שהיא היום. אני אוכל להיות אז קרובה יותר פיזית לאחי שמתגורר כבר 15 שנה בתל אביב, וגיסתי, ואחייניתי המתוקה מכל, שאני מרגישה שאני לא רואה מספיק ומרגישה אשמה וגעגוע.

כמובן שהפנטזיה הזאת היא פנטזיה מעצם העובדה שאין לי אגורה שחוקה אחת כדי להתחיל אפילו לתכנן איך לממש אותה. אז אני קמה מקפה יפו, ועוזבת את יפו היפהפיה, ומצפינה ללב תל אביב כדי לראות את אחייניתי בת השנתיים וקצת. קניתי לה ספר וסט גרביים שמצאתי לא מזמן בבזאר בנחלת שבעה – גרביים ורודים עם גולגלות שחורות, בשביל הגותית הפנימית או ילדת האימו שהיא תגדל להיות. אני מאמינה בזכותו הבסיסית והאוניברסלית של כל ילד לדוד או דודה לא-חינוכיים. אחי מגלגל עיניים ואנחנו מזמינים פיצה.