שלוש נובלות מרכיבות את ספר הביכורים של שָֹרַי שביט “ברוריה הפקות“. שלושתן מסופרות מנקודת מבט של אנשים צעירים: הצעירה שבהם היא הילדה המספרת בת השמונה מהנובלה האמצעית “בינתיים”, והמבוגר שבהם הוא המספר בן ה-29 מהנובלה האחרונה, “הסיפור על הסוסה המתה”. בנובלה הראשונה הנושאת את שם הקובץ כולו, המספרת היא בחורה צעירה בתחילת שנות העשרים לחייה. מה שעוד משותף לכל הנובלות הוא אובדן הורה בגיל צעיר מאוד, והאופן שבו האובדן הזה משפיע על ההתבגרות ועל עיצוב חייהם הבוגרים של הגיבורים. או אולי אם לדייק יותר, אנטי-גיבורים. הפצע הזה הופך את הגיבורים של שביט לפגומים, מבולבלים, נבוכים לנוכח המשא הענקי שהוא החיים והעולם, אבל דווקא הפגימות שלהם, הכאב והעצב שלהם, הכמיהה שלהם לרגע של חסד אנושי שיאחה ויתקן, נוגעים כל-כך ללב. הפצע הזה הוא הנקודה שאליה חוזרת שביט בכל אחד משלושת הסיפורים. במיוחד אהבתי את “הסיפור על הסוסה המתה”, שהוא הסיפור המלא, המורכב והמרגש ביותר בקובץ בעיניי (למרות שדווקא ב”בינתיים” הזלתי יותר מדמעה אחת, וזה נדיר אצלי. אני בכיינית איומה בסרטים, אבל רק לעיתים נדירות בספרים). וזה לא רק בגלל שיש לי חיבה גדולה לאנשים שיושבים בקצה הבר בלילה, מכונסים בשתיקתם העגומה.
דווקא “ברוריה הפקות” הוא הסיפור הפחות מוצלח בעיניי – אמנם ברעיון של אלוהים בדמותה של אישה ג’ינג’ית גדולה ונדיבה העונה לשם ברוריה יש משהו קצת אורליקסטלבלוּמי, והקסטלבלומיוּת חביבה עליי מאוד, אבל בהטיית מרכז הכובד אל ברוריה בסיום הנובלה, במקום לתת מקום דווקא לגיבורה האנושית הצעירה, המבולבלת והעצובה של הסיפור, יש קצת טעם של החמצה. אני חושבת שבספרות, ובחיים, אנשים הם לעולם יותר מעניינים ויותר מסקרנים מאשר כל אלוהים שהוא. אפילו אם וגם כאשר אלוהים גם היא אנושית.
יש משהו באוסף הסיפורים הזה של שָֹרַי שביט שהזכיר לי מאוד את “אצלנו עכשיו בוקר“ של דאה הדר, שגם אותו אהבתי מאוד. בשני המקרים מדובר בסיפורי ילדות מרירימתוּקים, מלנכוליים, שבמרכזם עומד הצורך לגדל את עצמך כמעט לבד בצל הורות לא מספקת, פגומה, ובמקרה של שָֹרַי שביט, הורות שאף נעדרת פיזית, אם בשל נטישה ואם בשל מוות. גם אצל שביט וגם אצל הדר יש אמפתיה עמוקה לנקודת המבט של הילד. אם אני מוסיפה לזה גם את אוסף הסיפורים של ענת עינהר שראה אור לא מזמן, “טורפים של קיץ”, משמח אותי שצומח כאן דור צעיר של כותבות מוכשרות מאוד ורגישות מאוד. מסקרן לראות לאן הן ייקחו את הפצע הזה, ואת כאבי הגדילה הללו, הלאה.