ואז פגשתי את הבוקר השני. הוא היה חיוור וגבוה ודק, והיו לו כובע בוקרים לבן עם סרט אינדיאני ונוצה, חולצה משובצת, מכנסי ג’ינס משופשפות וקרועות שעליהן מגיני בוקרים, ועל שרוך עור שהיה קשור לו סביב הצוואר היתה תלויה פרסת כסף. אפשר היה לדעת, רק לפי המראה שלו, שהוא הגיע ממרחקים וממרחבים גדולים. הוא הגיע עם הגיטרה והבנג’ו והמנדולינה והלהקה שלו להופעה אחת בעיר, בערב שישי. זה לא ערב רגיל להופעות. אז שמתי פרח בשיער והלכתי לשמוע אותו מנגן ושר. בוקרים הם החולשה שלי. ההופעה היתה באיזור חצי-תעשייתי מרופט של העיר, מקום שיש בו ניאונים של סופרמרקטים ושממה ודממה כללית ביום שישי בערב, מקום שנמצא מהעבר השני של מסילת הברזל, כי כבר הרבה שנים שהרכבת כבר לא עוברת כאן באמצע העיר.
האיש הזה הגיע מקולורדו, מארץ הרי הרוקי הגבוהים. ארץ שהיו בה פעם בוקרים וכורים ועדרי בפאלו וסוסים ומסבאות וזונות והימורים ומטיפים נוצריים אדוקים. לבוקר הזה יש קעקוע עם הכתובת ישוע – בעברית – על החלק הפנימי של הזרוע השמאלית שלו. הוא איש מאמין. לא הייתי רוצה להיות אישה בקרבתו. זה גבר שירסק לך את הלב למיליון רסיסים קטנים בגלל שהוא כל כך לא מושג. פעמיים: פעם אחת בגלל שהוא בוקר, ופעם אחת בגלל שהוא מאמין.
יש הופעות שהן עבודה קשה. שהן תובעות את כל תשומת הלב והקשב וההמחויבות הרגשית שלך. אין בהן שום דבר שהוא כיף או פאן או גוד-טיים או סבבה. אלה הופעות טעונות מאוד, והן גם אף פעם לא קצרות. ההופעה של דייויד יוג’ין אדוארדס ו-Woven Hand דרשה קודם כל מאמץ פיזי: בגלל שהוא מנגן בישיבה, אי אפשר היה לראות אותו מעבר לשתיים-שלוש השורות הראשונות של הקהל. כשכבר התאמצת ומצאת נקודה טובה וראית אותו, ראית קודם כל את המבט שלו. מבט תכול-אפור שהוא בו זמנית גם קר כמו פלדה וגם יוקד כמו כור המצרף. זה מבט מבקש, מחפש. ראיתי את המבט הזה כבר פעם: בהופעה של אום. הדבקות הזאת, ההתמסרות, המחויבות הטוטאלית, האינטנסיביות. ברגעים שבהם המוזיקה הגיעה לקתרזיס, החלל הלא מאוד גדול של הצוללת הפך להיות דומה לחדר תפילה. ראיתי יותר מאדם אחד חווה חלקים גדולים מההופעה הזאת בעיניים עצומות, מתנודד עם המוזיקה אחורה וקדימה, שקוע לגמרי בתוך עצמו, בתוך החלל הפרטי שלו. זו היתה הופעה שראויה לתיוק תחת הערך “תירגול רוחני” – אני חושבת על היוגה והמדיטציה שלי – ולא רק תחת הערך “מוזיקה”. בסיום ההופעה הוא פנה למעלה ומחא כפיים כלפי מרום. טל אמר שהוא מוחא כפיים לאלוהים. אני חושבת שאין הבדל גדול בין מחיאות כפיים להצמדת ידיים בתנוחת תפילה. גם את זה אני יודעת מהיוגה והמדיטציה: כך מכירים תודה.
והיה גם ההדרן. הוא חזר לבמה בפלג גוף עליון חשוף, לובש רק הקעקועים שעל גופו. יכולתי לראות שבמעלה הזרוע השמאלית שלו, על שריר הקיבורת הכביר שלו, מקועקע צבי. איל הרים עם קרניים מלכותיות. במעלה הזרוע השנייה חשבתי שראיתי באפלו, אבל אחר כך היה נדמה לי שזו ציפור. וחשבתי לעצמי שהרגע הזה, כשהוא עומד שם חשוף וחצי עירום על הבמה, הוא לא סתם רגע סקסי מאוד, אלא רגע כל כך טעון, מפני שאחרי שעה ושלושת-רבעי של התעלות רוחנית, זו החזרה לבשר. בעולם המוגבל והלא מושלם שלנו, תמיד יהיו החטאים, התאוות, התשוקות והפריצות והפיתוי, לצד המסע הרוחני, החסד, הגאולה, המחילה והכפרה. התנועה המתמדת בין שני הכוחות המנוגדים הללו – כוחות שמושכים אדם מאמין כמו 16 כוחות סוס מכל כיוון – היא מה שהופך את דייויד יוג’ין אדוארדס והמוזיקה שלו, בכל גלגול שלה, לכל כך כופים ומהפנטים.
הבוקר עזב את העיר ואני חזרתי לחיים האפרוריים שלי. את לא יכולה להחזיק בוקרים. את חייבת לאהוב אותם כמו שהם באים, כשהם באים.