תגית: תל אביב

יום הולדת לאבא. קניתי לו במתנה את הספר “חולות נודדים: תל אביב של שנות השלושים בצילומי זאב אלכסנדרוביץ'”. זה קטלוג של צילומים מתערוכה שהתקיימה במוזיאון היהודי של גליציה, בקרקוב, פולין. אבא נולד בשנת 1937 בתל אביב. הוא הגיע לאוניברסיטה בירושלים כסטודנט למתמטיקה ופיזיקה ב-1962, עם אמא ואיתי, כשהייתי בת חצי שנה. אני עוד נולדתי בתל אביב, ועד היום אני יכולה לדקלם בעיניים עצומות באמצע הלילה את סיפורי הפולקלור המשפחתי: איך אבא הכיר את אמא בבית החלוצות בתל אביב, איך הם גרו ברחוב עין גדי, ואיך הם עברו לירושלים בפתחו של החורף, בחודש אוקטובר, לדירת חדר וחצי ברחוב גורדון בקרית יובל. לפעמים אני שואלת את אבא אם הוא מתחרט על זה שהוא עבר לירושלים ומעולם לא חזר לתל אביב. הוא עונה לי במשיכת כתפיים שאפשר לפרש לפחות בשלושה אופנים שונים. אז אני לא שואלת יותר מזה. אני רק זוכרת שכילדה היינו נוסעים לבקר את סבתא אנה בתל אביב. היינו נוסעים במכונית הפורד אסקורט הלבנה מודל 71′ דרך הכביש המתפתל לתל אביב, שעבר אז דרך הרחוב הראשי של רמלה. שנה לפני האסקורט אבא הביא יום אחד הביתה בהפתעה טלוויזיה. זו היתה מתנת יום הולדת לאמא. לא היתה אז יותר מחצי שעה של סרטים מצויירים לילדים בטלוויזיה, ואולי בגלל זה נחרץ גורלי להיות תולעת ספרים. או שאולי, כמו שהבנתי שנים אחר כך, גם את החיבה לספרים ירשתי מאבא. למרות שהוא נולד בתל אביב, אבא גדל בבית דתי, אם כי דתי אירופאי מתון. סבתא אנה הגיעה לפלסטינה יחד עם שתיים מאחיותיה ב-1933, כשהיא בת 29. סבתא אנה באה מקניגסברג, שעד היום אבא ואני אוהבים להתבדח שהיא עירו של קאנט, הפילוסוף. סבא יהושע נפטר כשהייתי ממש קטנה, אז אין לי ממנו שום זיכרונות. סבתא אנה גרה בקצה רחוב סוקולוב, קרוב לקולנוע פאר והירקון והסוף של רחוב ירמיהו עם מסעדת אלהמברה, המכולת והקצב שהיא תמיד לקחה אותי אליהם יחד איתה לסיבוב. בדרך חזרה הביתה היא קנתה לי תמיד גלידה. כשהיינו באים לבקר את סבתא אנה אבא תמיד היה לוקח אותי ואת אחי, שצעיר ממני בחמש שנים, לטייל על גדות הירקון. הוא סיפר לנו תמיד על הילדות שלו בתל אביב ועל הצופים ועל תיכון שבח, וכשהיינו הולכים לים, הוא סיפר לנו על שיירות הגמלים שהיו עוברות על החוף. אני חושבת שבתור ילדים אחי ואני תמיד התייחסנו לסיפורים האלה כאל סיפורי מעשיות. זה בטח נשמע לנו כמו אגדות אורבניות. אבל בספר הצילומים של אלכסנדרוביץ’ – צילומי שחור-לבן נהדרים שמנציחים את תל אביב של שנות השלושים – באמת יש כמה וכמה תמונות של שיירות גמלים על החוף. יש גם צילום די מדהים של הים, כשבאופק שלו יש חמש או שש אוניות שמתקרבות לנמל יפו. מי ראה לאחרונה אוניה בים של תל אביב? ובכלל, תל אביב בתמונות האלה נראית עיר באמת נחמדה. כמו שאני זוכרת אותה כשהתבגרתי קצת, וסירבתי ללכת עוד עם אבא לשיטוטים שלו על גדות הירקון. העדפתי במקום זה ללכת להסתובב לבד בדיזנגוף של שנות השבעים. אני חושבת שמשהו מתל אביב טבוע בי עד היום, ובטח ובטח שהרבה מאוד מאבא. האהבה לספרים. החיבה לפילוסופיה, האופי הרגוע יותר. אחי דומה הרבה יותר לאמא שלי, הוא ירש ממנה את האמביציות, ההישגיות, הדחף להצליח ויחד איתם את העצבנות (והעצבות) התמידית. אני ירשתי מאבא אופי כמעט נטול כל דחף קרייריסטי והישגי, ואיזו גישה בסיסית אופטימית לחיים. אולי בגלל הדימיון והקירבה שלי לאבא קל לי יותר איתו מאשר עם אמא. אולי זה בגלל שהקשר של בנות ואמהות תמיד הרבה יותר מסובך וקשה. את האהבה של אבא אליי תמיד היה – ועדיין – קל מאוד להרגיש. עם אמא זה יותר קשה. היא לא מבטאת או מראה רגשות בקלות. אולי זה בגלל שאבא נולד בארץ, ואמא היא עד היום מהגרת שהגיעה לתל אביב ב-1959 מחיים של הרס, עוני ומנוסה. אני מתבוננת בצילומים של אלכסנדרוביץ’, במיוחד בתמונות של יוצאי אירופה שמסתובבים על חולות חוף הים התל אביבי במיטב מחלצותיהם, כשברקע פוסעות שיירות גמלים. היא בטח באמת נראתה להם אז כמו אגדה אורבנית, תל אביב.

 

יום שלישי. קבעתי להיפגש עם קרן בגן החשמל בשעה ארבע אחר-הצהריים כשהיא תסיים לעבוד, אבל מכיוון שלי יש יום חופש, אני מגיעה לתל אביב כבר בצהריים. צהריים גשומים. האפור הגשום הזה הולם אותה מאוד, את תל אביב. הוא הופך אותה לרכה יותר, נעימה יותר, פגיעה יותר, אנושית יותר. העננים האפורים עוטפים אותה כמו צעיף ישן מחורר שדרכו חודר אור מסונן שמרכך את הפינות הלא נעימות שלה. ויש לה הרבה מאוד פינות לא נעימות. נולדתי בתל אביב ובגיל חצי שנה הביאו אותי לירושלים ומאז אני חיה כאן. יש לי משפחה וחברים בתל אביב, אבל כבר כמה שנים שאני ממעטת לבקר בה. ככל ירושלמי ותיק מספיק, גם לי יש פרק בביוגרפיה שבו החיים בעיר שחוברה לה הגיעו לי עד כאן ותיכננתי את המעבר לתל אביב. במקרה שלי תאריך היעד היה גיל 18 של עומר, אבל כבר שנה-שנתיים לפני תאריך התפוגה גיליתי שאו שאני השתניתי או שהעיר השתנתה – שתי הערים – או שכל התשובות נכונות, אבל פתאום ירושלים התאימה לי ואני התאמתי לה, וגיליתי שבאמת, החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות, ואני צריכה להיות מטורפת בשביל לעבור לתל אביב דווקא כשהיא הפכה להיות כל כך לא נעימה, וירושלים הפכה להיות כל כך הרבה יותר טובה. לי.

 

קו הרקיע שמקדם את פני הדוהרים אל תל אביב בנתיבי איילון הוא קו רקיע של כסף וכוח. מי שאין לו כסף וכוח ייכנס אל העיר דרך שער האשפות שלה, התחנה המרכזית. החדשה והישנה. זו החצר האחורית של תל אביב: הנרקומנים, הזונות, הקבצנים, חסרי הבית. סוגרים עליה ומיתמרים מעליה מגדלי הזכוכית והפלדה. לא יכול להיות ניגוד חד וחריף יותר בין אלה שיש להם הכל ואלה שאין להם כלום. כי בתל אביב מרוכז הכסף הגדול, אבל גם העוני בה מגיע לשפל המדרגה. כמו שני הצדדים של אותה מטבע, ההיבריס ועונשו. ירושלים היא עיר של קשי-יום ומעוטי הכנסה, אבל אין בה את הפער הענקי הזה, מסמא העיניים, בין עושר לעוני. אין בה עושר גדול, אבל גם העוני שלה שומר עדיין על צביון אנושי. את הכניסה לירושלים דרך הר המנוחות אפשר להצדיק בעקרון הפילוסופי והמוסרי של ממנטו מורי, זכור את היותך בן תמותה, שתקף לכולם במידה שווה; אבל איך אפשר להצדיק, פילוסופית ומוסרית, את מגדלי הכוח האלה של ברזל ופלדה, כסף ושררה, פירסום ומיתוג, שמשדרים לך 24/7 – מושג אמריקאי שאומץ בחום בעיר בלי הפסקה – שכאן אתה נמדד לפי ההכנסה שלך, הקריירה שלך, הבגדים שלך, המותגים שלך, המראה החיצוני שלך, השווי המיני שלך בשוק הבשר?

 

לא תמיד זה היה ככה. תל אביב בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים היתה נחמדה יותר. היא הפכה להיות הדוניסטית, נרקיסיסטית, צינית, קרה, חמדנית ומושחתת בד בבד ובמקביל לתהליכי ההפרטה המואצים שעברו על החברה הישראלית מאמצע וסוף שנות התשעים ועד הפירות הבאושים של היום. זו הסיבה לכך שבשנים האחרונות לא היה לי שום חשק לבקר בה. אבל אולי זה המיתון ההולך ומעמיק, אולי זה ההנגאובר שאחרי הבחירות המקומיות, אולי זה שכל החידושים והריגושים והטרנדים והסצינה והסלבריטאים והניכור והסקס והעיר הגדולה והכוסיות והמגה-ברים והקוקאין פשוט כבר מיצו את עצמם ונמאסו, ואולי המסיבה פשוט נגמרה והסמים כבר לא עובדים –  העובדה היא שלראשונה מזה הרבה מאוד זמן היה לי סתם נעים בתל אביב. לראשונה מזה זמן רב היתה לי הרגשה שהעיר בלי הפסקה יצאה להפסקה. והאמת, זה עשה לה רק טוב. רק מעט אנשים הסתובבו ברחובות ובחנויות ובבתי הקפה, ומי שראיתי היה לבוש בבגדים הכי אפורים והכי סתמיים שאפשר לדמיין, ואפשר היה להסתובב ברחובות בגשם ולגחך על זה שבמושגים ירושלמיים החורף ה(תל)אביבי הוא בדיחה.

 

אז עד השעה ארבע הלכתי לשוטט בנווה צדק. הלכתי ברחוב לילינבלום והסתכלתי על כל הבתים הישנים, הנטושים, המתפוררים. הם מדהימים. מעל יהושע התלמי מטפס אל השמיים מגדל בטון חדש, ובפינת רחוב התלמוד יש חנות של בגדי וינטג’ מתוקה. מכיוון שהתחיל בדיוק לרדת מבול, אני חומקת לתוך בית הקפה מארי. אני מזמינה קפה ומתבוננת החוצה אל קולנוע עדן הישן. ברקע לאונרד כהן שר על זה שלא היינו אז נאהבים, וחוץ מזה גם אם היינו זה עדיין בסדר גמור. הו, אחיות הרחמים. בחוץ הגשם מכה ללא רחמים ונער צעיר עם שיער בהיר ותווי פנים סלביים דוחף עגלת סופרמרקט ובה כמה פחיות ובקבוקי זכוכית. אוי תל אביב. ראיתי את הדגל שלך על שער הניצחון. האהבה אינה מצעד מנצחים. היא שיר הלל שבור וקר. אבל אני לא רוצה לריב איתה היום. אני מפוייסת יותר, היא מפוייסת יותר, אולי הגיע הזמן להשלים.

 

אחרי הגשם כל הרחובות הקטנים והצרים של נווה צדק מוצפים. יש הרבה קסם ויופי (וגם הרבה משרדי תיווך) בסמטאות הצרות האלה, והאמת שלא ברור לי למה לא סגרו אותן למעבר כלי רכב והותירו אותן למעבר הולכי רגל בלבד. אני חוצה את רחוב שלוש, עולה בשבזי ונכנסת ל”סיפור פשוט” ויוצאת עם ספר ומדבקות אקס ליבריס לקרן שאני יודעת שהיא תאהב, ומתחילה ללכת ממגדל שלום לכיוון גן החשמל. אני הולכת דרך רחוב הרצל ודרך יפו – כף רגלי לא דרכה כאן מעולם ואולי דווקא בגלל זה הם נראים לי כמו שילוב של קהיר ושכונת מהגרים בפריז. בית פנסק ומסילת הברזל הטורקית ושלט שמודיע על הופעת מחווה לאלבום האנפלאגד של אליס אין צ’יינז. אני יודעת ששנות ה-90 בדרך לעשות קאמבק מטורף מפני שכל כך הרבה גברים צעירים מתחילים לגדל שוב שיער ארוך. אבל הנה כבר אלנבי ורחוב לבונטין, ואני ממשיכה לגן החשמל ושוב אני מוצאת יופי רב דווקא בבתים הישנים, המוזנחים, המתפוררים. לא באוהאוס, לא אדריכלות בינלאומית, לא עיר לבנה, לא קצף גל ועננה, דווקא העיר האוריינטלית, האקלקטית, האפורה, המתפוררת, החשופה והפגיעה, זו שאני יכולה להסתכל לה סופסוף בעיניים, בגובה העיניים, היא העיר שמדברת אליי סופסוף, שנכנסת לי ללב. אני יוצאת אל רחוב הרכבת, ומול בית המכס הישן והנטוש יש שורת חנויות מרהיבה שכל אחת מהן בשבילי היא כמו מוזיאון לעיצוב. על בית המכס הישן יש ציור גרפיטי שלKlone  ובחזית החנויות יש עלי שלכת ושרשראות נורות קטנות מנצנצות בחלונות הראווה כי כבר מחשיך. רק באחת מהן אני יכולה להרשות לעצמי לקנות צעיף, ואני קונה צעיף אפור רך מאוד, בסריגת יד גסה ומחוררת, ואני יודעת שאני אוהבת אותו מפני שהוא יזכיר לי תמיד יום אפור אחד בתל אביב אפורה וגשומה ופרומה, יום שבו היה לי שוב סיכוי לאהוב אותה. מרחוק. קרן מגיעה ואנחנו מתחבקות. שוב מתחיל לרדת גשם, אנחנו הולכות מתחת למטריות שלנו לשתות קפה.