כשמכירים את הכפתורים שנוגעים בי בנקודות הכי מדויקות, מתברר שאני אישה קלה להפעלה באופן מגוחך. מספיק שאני אקרא על אמן שהקליט אלבום שלם בבקתה מבודדת בצפון וויסקונסין בחורף, בחדר שינה חשוף עם גיטרה אקוסטית וטייפ ארבעה ערוצים – אפשר להתערב על האגורה האחרונה שאני אתייצב מיד לקנות את היצירה הזאת. נכון שהייתי מעדיפה את צפון וויומינג על צפון וויסקונסין, שלא לדבר על צפון דרום דקוטה, אבל העקרון ברור. ככה יצא שקניתי את בון איבר, שם הבמה של ג’סטין ורנון, לפני כמה שבועות. וככה יצא שלא היה שומדבר הולם יותר שיכולתי להאזין לו במהלך השבת האחרונה, מפני שהאלבום הזה הוא חורפי ואינטימי וחם וקרוב לעצמות וקרוב לעצמו וקרוב לעצמי. שמעתי גם את הפליט פוקסז ואת אמ וורד (תיכף אלבום חדש!) ואת Iron and Wine, שהוא שם הבמה של סם בים, שגם הוא סינגר-סונגרייטר שכותב שירים שמצב הרוח שלהם דומה לאלה של בון איבר. אלה אלבומים מופנמים ומונוכרומטיים, אבל עם מיליון גוונים של אפור שמצריכים תשומת לב קשובה כדי להבחין בניואנסים שלהם. הם יפים בעיניי מפני שהם מזכירים לי את כל מה שאני אוהבת בבדידות: את המינימליזם, את השקט, את הצלילות, את הטוהר. כל הלילה בין שישי לשבת הרוח היכתה בתריסים והרעמים הרעימו והברקים הבזיקו ובכל פעם אזעקת מכונית רחוקה הופעלה והתעוררתי להרף עין והתכרבלתי בשמיכה החמה והרגשתי שמחה. רק בשבת בצהריים יצאתי מהמיטה כשניתכו מטחים של ברד והחצר האחורית התכסתה במעטה לבן קפוא ומרוסק. פתחתי את דלת המרפסת ונשמתי עמוק. שמתי כביסה ובישלתי מרק ואחר הצהריים אכלתי מרק עדשים וחלה עם אבוקדו ותפוזים. בשבע בערב שוב הייתי במיטה, עם הספר שאני קוראת. זו היתה שבת מושלמת, יפהפיה. בדידות; כמה חבל שרק אחת בעולם את שבחך אמרה, וגנותך חרפתך כל היתר.