שבת חורפית ואני יושבת על השטיח באמצע הסלון ועוברת על הארגז עם כל הספרים והדיסקים של מ”ם. ספרים של דאגלאס קופלנד, סטיינבק וקתרין האריסון, דיסקים של וויליאם בורוז ואל סטיוארט. אל סטיוארט ליווה את נעוריי המתבגרים אי-אז בשנות השבעים והוא מתאים עכשיו למצב הרוח בחוץ ובפנים. אחר-כך ניק דרייק. אני חושבת גם על איאן האנטר, ומצחיק שעכשיו הוא חלק מהפסקול של מ”ם דווקא. זה היה שבוע קצת מטלטל בתהפוכות הרגשיות שלו. כמו ארבע עונות ביום אחד (וזה כבר שיר של Crowded House). זר לא יבין זאת, אבל הפרידה ממ”ם, למרות שמזמן כבר התבצעה בפועל, למרות שמזמן כבר שנינו היינו של אחרים, העציבה אותי. מ”ם הוא הרבה יותר חכם ממני. אני הייתי ממשיכה לחיות ככה עד אין קץ, אבל הוא הבין שצריך לדעת גם להיפרד. ובאופן פרדוקסלי, דווקא ההכרה בכך שהיתה בינינו פרידה, היא הכרה בכך שהיתה בינינו גם אהבה. הרבה זמן חיכינו לה, היא עברה בינינו ביעף, ועוד הרבה זמן חיכינו שנשוב וניפגש. אבל החיים וכל קסמם הרע השאירו כל אחד מאיתנו טרוד בענייניו במקום שבו הוא נמצא. אז ביום שלישי אני בוכה מהבוקר. אני שמה כביסה במכונה וגוש חונק אותי בגרון. אני בוכה עם הקפה. אני מזילה דמעות חמות באוויר הבוקר הקר במקלחת. אני מגהצת את המכנסיים החביבים עליי – כי אם יש משהו שלמדתי בחיים המחורבנים האלה זה שביום שבו את מרגישה הכי זיפת מזופת שיכול להיות, תלבשי את הבגדים שאת הכי אוהבת – וזה נס שאני לא שורפת אותם, כי אני לא רואה כלום מרוב דמעות. אני נוסעת לבדיקה רפואית בהדסה ובוכה בקו 19 מול כל הסטודנטים והזקנים. ואני חושבת לעצמי אם אין נקודת זמן כלשהי שלדברים האלה יש תאריך תפוגה: שבגיל רבע לארבעים ושבע כבר לא מזילים דמעה על גבר. בטח לא על גבר בן שלושים ושתיים. ואני בוכה ויודעת שהצורך לשחרר היה חלק מזה מההתחלה, כי מגיע למ”ם שיהיו לו נערות צעירות שהוא יאהב והן יאהבו חזרה והוא יתחתן איתן ויביא ילדים לעולם. כל תיאטרון הבובות הזה שאני כבר עברתי והתפטרתי ממנו מזמן. אבל כנראה שליכולת לבכות על גבר אין תאריך פקיעה, ואני רק חושבת שזה המחיר של לנהל רומן עם מישהו צעיר ממך בחמש עשרה שנה. שכשתיפרדו סופית זה יגרום לך להרגיש כל כך זקנה. זה מאפיר אותי, זה גורם לי להרגיש דהויה ודחויה. אבל בשבת בצהריים, בתוך הארגז עם הדברים של מ”ם, אני מוצאת נחמה והשלמה. זה היה צריך להגיע, אני שמחה על כל מה שקרה, אני יודעת שנישאר תמיד ידידים וקשורים. אנחנו צומחים ומתבגרים ומבינים תוך כדי כך שמושגים כמו אהבה, נאמנות ובגידה הם מורכבים הרבה יותר מכפי שנדמה לנו בהתחלה. זה בסדר לאהוב, וזה בסדר גם לשחרר ולהרפות. החיים גדולים מאיתנו, הם ממשיכים לזרום, וכל זה.