מבין עשרות הספרים שקראתי בעשור החולף, אלה עשרת הספרים שהכי ריתקו אותי, ניחמו אותי והשפיעו על האופן שבו אני מתבוננת בעולם. כשאני עוברת עליהם עכשיו מעניין אותי לראות איך זה מבטא את הלכי הרוח שלי ואת השאלות שהטרידו והעסיקו אותי.
הרשימה לא מסודרת באופן היררכי; היא משקפת רק את מעבר העיניים שלי על פני הספריה, כשאני מרפרפת עליה מלמעלה למטה ומימין לשמאל.
הדרך – קורמאק מקארתי בדיוק סיימתי לקרוא עכשיו את המהדורה החדשה של “בדרכים” של קרואק (המגילה המקורית). היה מרתק להיווכח איך הקריאה המחודשת ב”בדרכים” נצבעה פתאום בכל הצבעים הקודרים והפסימיים של “הדרך”. זו הוכחה מאלפת לזה שלספר טוב יש השפעה גם אחורנית – על האופן שבו אנחנו קוראים ספרים שנכתבו לפניו. יהיה מעניין לראות את העיבוד הקולנועי של “הדרך”, מפני שזה ספר כל כך לירי, שמסקרן מאוד לראות איך ייראה התרגום הויזואלי שלו.
ההיסטוריה הסודית – דונה טארט לפעמים האנשים הכי מושכים – מושכים בגלל היופי החיצוני שלהם, הברק האינטלקטואלי שלהם, הכריזמה האישית שלהם – הם האנשים הכי מרתיעים והכי דוחים כשזה מגיע לעולם הערכים המוסריים שלהם. חוץ מזה, למעט אנשים יש כזה אורך רוח וסבלנות לבנות לאט-לאט רומן של 640 עמודים כמו דונה טארט.
(עוד בסביבה: “הקפיצה מהמזח” של אן פאקר, עוד רומן איטי ודורש-סבלנות של 500 עמודים. וגם בגלל שלפעמים, דווקא הדמות המשנית בסיפור היא זאת שנחקקת בזיכרון, והדמות של קילרוי היא באמת דמות בלתי נשכחת)
התיקונים – ג’ונתן פרנזן רק לקראת הסוף מתברר מי באמת עושה תיקון, ועל מה, ומה גודל ההקרבה ומעשה החסד שנעשה. בדרך זה כמובן מאוד מצחיק, כדרכה של כל משפחה שהיא מאושרת ואומללה בדרכה שלה, או אם לצטט את ג’ומפה להירי בהקשר הזה: “טיפוסית ומבעיתה כמו כל משפחה אחרת”. על שני הורים מזדקנים ושלושת ילדיהם, שלפי גילם כבר מזמן היו צריכים להיות מבוגרים אחראיים, אבל עושים הכל כדי לא להגיע לשם.
יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה – דייב אגרס מי היה מאמין שנושאים כמו מות הורים וגידול אחיך בן ה-10 כשאתה עוד רק בן 22 בעצמך יכולים להניב רומן כל כך מצחיק. כמובן: זה מצחיק בגלל שזה כל כך מקאברי. וכמובן: בגלל שזה כל כך מצחיק זה גם שובר לך את הלב למיליון רסיסים קטנים. זה באמת קורע לב וזה באמת מרעיש.
על פני הבריאה כולה – רות אוזקי “שנת הבשרים שלי” היה מהודק יותר וחד יותר – בחלקו זו היתה ההפתעה של היתקלות ברומן ביכורים שמסוגל לקחת אג’נדה חברתית-סביבתית ולהפוך אותה ליצירה ספרותית – אבל אהבתי גם את “על פני כל הבריאה” גם אם הוא קצת מפוזר יותר, מפני שלצד העיסוק באג’נדה סביבתית הוא עוסק גם ביחסי הורים וילדים.
כל קבצי הסיפורים של אליס מונרו בכל הסיפורים של מונרו שום דבר הוא לא באמת כפי שהוא נראה בהתחלה, ומספיקה תזוזה של מילימטר בזווית הראייה כדי לשנות את התמונה כולה. כשאני חושבת על הכתיבה של מונרו המילים שקופצות לי לראש הן שקוף, צלול, מדויק. ואני חושבת שהכתיבה השקופה, הצלולה והמדויקת שלה היא לא (רק) בחירה אסתטית אלא קודם כל, ובראש ובראשונה, החלטה אתית. הכרעה מוסרית. כי אם אתה רוצה לכתוב משהו בעל משמעות על בני אדם ועל החיים – שאלה בסופו של דבר שני הנושאים היחידים שמעסיקים אותנו ומעניינים אותנו בחיים האלה – אין לשנינויות, פירוטכניקה מילולית וכל מיני הצטעצעויות וקישוטים מיותרים שום מקום.
שני קבצי הסיפורים של פאם יוסטון על הכמיהה לאהבה ולקשר של אישה עצמאית אחת, בלי שום התבכיינות ובלי רחמים עצמיים ובלי הטחת האשמות בגברים מתנכרים ומרוכזים בעצמם. רק קבלה ואירוניה דקה והתפעמות מכל היופי שיש לעולם הזה להציע, גם כשמה שהוא מציע לנו הוא אף פעם לא בדיוק מה שאנחנו רוצים, איך שאנחנו רוצים ובזמן שאנחנו רוצים. החוכמה היא ללמוד לקבל את זה ולהעריך את זה כמו שזה. חוץ מזה פאם יוסטון היא אמנית של מטאפורות דקות וכמעט בלתי מורגשות, ורק על כותרת כמו “בוקרים הם החולשה שלי” מגיע לה אות הצטיינות.
(עוד בסביבה: “סיפורי וויומינג” של אנני פרו – הקובץ שהביא לעולם את “הר ברוקבק”, שהביא לעולם את הגירסה הקולנועית, אבל שבגירסה הספרותית הצנומה והיבשה שלו הוא אחד הסיפורים הכי קורעי לב שאני מכירה על אהבה והחמצה וחוסר ברירה)
אף אחד לא שייך לכאן יותר ממך – מירנדה ג’ולי קודם כל בגלל השם, ואז בגלל המוזרות היפהפיה של הסיפורים. עמוק בפנים כולנו מרגישים מוזרים ומעוותים ואף אחד לא מרגיש ממש שייך (והאמת היא שאם מישהו כן, אז הוא ממילא לא מעניין אותנו).
Into the Wild – Jon Krakauer ברור שקראתי את הספר רק אחרי שראיתי את הסרט. פעמיים. ואם יקרינו אותו בסינמטק שוב אני אלך לראות אותו גם בפעם השלישית. ברור ששמעתי גם את הפסקול של אדי ודר אינספור פעמים. אבל רק הספר, בגלל שהוא ספר, מצליח באמת לפתוח צוהר אל עולמו הפנימי של כריס מקנדלס ואל מה שדחף אותו. הסוף עדיין שובר את הלב, וגם לספר אין הרבה נחמה להציע בעניין הזה. לא תמיד יש נחמה.
כוכב רחוק – רוברטו בולניו אני חושבת שבשנה הקרובה יראה אור בתרגום לעברית “בלשי הפרא” שלו, ואני מקווה שמתישהו יתרגמו גם את “2666”, כי אפילו אני לא מסוגלת לקרוא רומן של 1100 עמודים באנגלית. כך שיש למה לחכות.
(עוד בסביבה: “חמניות עיוורות” של אלברטו מנדס)
חוף לובייבו – מיכאל ויטקובסקי החיים בשוליים של השוליים: זיכרונות מחיי אוחצ’ות פולניות על התפר שבין קריסת המשטר הקומוניסטי ועליית הקפיטליזם בפולין של סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. אימת האיידס, התנכלויות של בריונים, התנכרות מצד הומואים “סטרייטים” ועליבות כללית – ועדיין, כמה יופי ורגש וצבעוניות וחיים יש בכל זה. הלוואי שמישהו יתרגם את שאר הספרים של ויטקובסקי לעברית (או שאני אתחיל ללמוד סופסוף פולנית).
אני יודעת שהגעתי כבר ל-11, וזה עוד לפני שהזכרתי את “מהגרים” של זבאלד, “כרוניקות” של בוב דילן (וידויים של מוח סוליפסיסטי), ג’ונתן ספרן פוייר, ג’ונתן לת’ם (או.קיי, גם פול אוסטר ומייקל שייבון, למרות שהספרים האחרונים שלהם היו ככה-ככה), ג’ומפה להירי, אקירה יושימורה, ארווינד אדיגה, האניף קוריישי, לוסיה אצ’ווריה, דאה הדר, ענת עינהר, יניב איצקוביץ, רון לשם – בגלל ש”אם יש גן עדן” כן תפס אותי חזק בבטן, אסף גברון, ינון ניר – שנעלם לגמרי אחרי “התקופה הכחולה” וחבל, ולא הזכרתי אפילו נובלה גרפית אחת, והיו כמה וכמה כאלה שקראתי ואהבתי בשנים האחרונות. אבל די.
כי כל הרשימות האלה הן חסרות משמעות כשאני חושבת על זה שהדבר הספרותי המשמעותי ביותר שקרה לי בעשור האחרון זה שהתחלתי לקרוא ולאהוב שירה. ושירה היא בדיוק מה שיצחק לך בפרצוף בזמן שאת עושה רשימות טיפשיות.