עיר בלי חוף

עיר בלי חוף היא עיר בלי סוף, ובצהרי שישי חמים כמו התנור של השטן אני הולכת לחגיגות השנה של No Coast בעמק המצלבה. מתחת למוזיאון ישראל, מתחת לצפלין הלבן שתלוי לו בחוט מעל המוזיאון המשופץ, שכתוב עליו OPEN. עכשיו הוא פתוח, מוזיאון ישראל המחודש – אני תוהה אם זו רק אני שזה נשמע לה כמו המשביר לצרכן החדש, אם זו רק אני הסנובית, מעקמת האף, מחריבת השמחות, שעל כל אירוע ששפכה עליו מיליונים של דולרים איזו קרן פילנתרופית, מעדיפה פי מאה מונים אירועי DIY, לו-פיי, נו-פיי. אני עפר לרגלי כל מי שמתח בין עצי הזית יריעות שמסוככות מפני השמש, שפרש מחצלות על האדמה ומזרונים שיהיה נעים לשכב ולשבת, שסחב גנרטורים ומגברים, שאירגן את כל ההרכבים, שהביא את מטבח האינדי ובר הבירות, כל מי שעבד קשה וטרח והזיע כדי להפוך את אחר-הצהריים הזה לאירוע מוזיקלי כל כך נינוח ועצל ונעים. שהפך את זה למיני-פסטיבל.

אני חושבת שברגעי השיא היו שם משהו כמו 120 – 150 אנשים. זה לא מעט וזה לא הרבה. זה לא מעט לאירוע מסוג כזה, וזה לא הרבה מדי מהסוג שהופך אירועים כאלה להמוניים. היו שם הפנים המוכרים, כמה הורים עם ילדים קטנים, והיו גם כלבים חברותיים שהיו מאושרים להתרוצץ ולאסוף על הפרווה שלהם את כל החרולים והקוצים והדבלולים של עמק המצלבה. הבאתי איתי ספר אבל לא עשיתי בו שימוש, כי היה כל כך מעניין להקשיב ולהתבונן. לא הייתי היחידה בעניין הזה. היה שם בחור אחד עם “חלל וכו'” של ז’ורז’ פרק, עוד מישהי עם ספר כיס באנגלית, ועוד בחורה שבאה עם מוספי סוף השבוע. זה היה כמו פיקניק, רק עם המון מוזיקה טובה.

אהבתי את ההרכב של אורי פנציאס ואת Suicidal Furnitures – הרכב הצד של הגיטריסט של לבנון עם מתופפת מעולה, שעושים רוקנ’רול גולמי ואינסטרומנטלי שמדבר אליי הרבה יותר מהפוסט-רוק והג’אמים הארוכים של חללית האם. אהבתי את ג’וני ברוגז, שגם הם צמד-שהוא-הרכב-צד של להקת האם רוצי בובה, שכמוה עושים רוקבילי אבל עם קצת יותר סול וגרוב. אהבתי את הגוון הקברטי של סאבג’אנק – הצמד שמורכב מהקול הגבוה והדק, המבטא המודגש והסמפלר של הסולנית של Dirty Hands – להקה שגם אחרי פעמיים לא הצלחתי להתחיל לחבב – ואמיר ב על פסנתר (שטח) וחצוצרה. והיו גם לאב גרנייד, שזו כבר הפעם השלישית שאני רואה אותם, ואחרי שלוש פעמים אני יכולה לומר שזו להקה שתלויה מאוד, לטוב ולרע, באיכות הסאונד. לא מפתיע לכן שהפעם הטובה ביותר שלהם היתה במעבדה, עם סאונד המעבדה (דהה). הם היו אז הכי משוחררים, בזמן שבשתי הפעמים האחרות הם היו טרודים ומוטרדים מדי בגלל ענייני סאונד, וחבל. אני עדיין חושבת שהם טובים, טובים מאוד. זה היה ליין-אפ אקלקטי מאוד, ויחד עם זה היה משהו הדוק ואורגני מאוד בחיבורים ובמעברים שבין ההרכבים. כנראה שיש משהו בזה שכולם חוסים תחת מטריה של לייבל אחד, אקלקטי ככל שיהיה.

והיה גם רייסקינדר, בערך. אוי, רייס. אני חושבת שבשלב הזה אם הוא יחליט לעבור לסטנד-אפ או לספוקן-וורד זה לגמרי יעבוד. זה לא משנה אם הוא מצחיק או עצוב, אם הוא שטותי או נוקב, אם הוא מלאכי או זדוני – לרוב כל האפשרויות הן נכונות במקרה של רייסקינדר, ורגע לפני שהוא מוציא אלבום חדש, יצא לי לבלות בשבועיים האחרונים לא מעט עם האי-פי הקודם שלו. אני אוהבת את הפולק הדיגיטלי והבלוז האורבני שלו. הוא מזכיר לי קצת את האלבומים הראשונים של ה-eels. המלנכוליה של מיסטר E. מאחר שרייסקינדר הוא בכל זאת מקומי – דלות החומר וכל זה – אפשר לראות את זה כגירסת הנו-פיי לסבל האפי של מארק אברט. וכמוהו, גם הוא נשמע כמי שמחפש נובוקאין לנשמה. הוא פריק יפהפה.

רק כשהגעתי הביתה פתחתי את הדיסק עם האוסף לציון שנת הפעילות הראשונה של No Coast. קרעתי את הניילון (אבל שמרתי על המדבקה), הסנפתי את ריח הצבע הטרי וליטפתי את המרקם המחוספס של העטיפה. מכיוון שהיא ממוספרת 52/80 וחתומה ביד בידי איתמר פ, אני יודעת שכל עטיפה היא אחרת ונעשתה בהשקעה עצומה של תשומת לב ויצירה. אני עוד צריכה להקשיב לדיסק ולראות את קטעי הווידאו והאנימציה שמצורפים אליו. גם את הפנזין אני עוד אצטרך לקרוא בתשומת לב ראויה – כרגע אני יכולה רק לצטט את הכריכה, שמצטטת מצידה את פטר MFM והמוטו שלו ליצירת פנזינים: “איזה שיר אישי או קשקוש וזהו – זה מוכן”. עיר בלי חוף היא עיר בלי סוף, ואין גבול לאפשרויות היצירה כשהעיר הזאת חולמת.

מעבר למסך (ומה אליס ראתה שם)

ערב ראינוע של No Coast במוצאי שבת בבאסס. בדרך לשם אני רואה שמחוץ לקונסטנטין יש תור כאילו מחלקים שם לחם. בבאסס אין שום תור, רק אשנב קטן שמתפקד באמת כמו קופה של בית קולנוע זנוח וישן מפעם. אני משלמת, מוחתמת ועולה במדרגות למעלה. להיכנס לבאסס זה תמיד כמו להיכנס למערה החשמלית – אלא אם כן זה בקיץ, ואז הכניסה היא דרך מרפסת הגג הפתוחה. בגלל שאלה ימים של קיץ באמצע החורף יש גם אנשים שיושבים עכשיו על המרפסת. בפנים חשוך ו-טוב, הבסים מרעימים. זה ערב שבו הרכבים חיים מנגנים ביחד ולצד די.ג’ייז מצוות דאב אל וואד (כותרת משנה: בסים לשעת מצור. תמיד יש פה מצור). אני מתמסרת למוזיקה האלקטרונית ברקע, למרות שאני מבינה מאוד קטנה בה, בלשון המעטה. אני יכולה לדקלם מתוך שינה את ההבדלים הדקים בין דוּם לדרון לסטונר, בין טראש מטאל לדת’ מטאל לבלאק מטאל, בין פרוג להרדקור אטמוספרי למאת’ רוק לפוסט רוק – כל מה שחוסה תחת המטריה הרחבה של הרוק. אבל אין לי שום מושג מה ההבדל בין טכנו לטראנס לאסיד להאוס לאמביינט לצ’יל-אאוט לדאב-סטפ לאלקטרו-קלאש ליורו-טראש ולאיטלו דיסקו (שאלוהים יעזור). זו לא הטריטוריה שלי. אבל אין לי שום בעיה להיות פרח קיר. אני נצמדת לפינה שלי ופשוט מקשיבה ומתבוננת. לברמנית יש מוהוק. יש כאן בחור ארוך שיער עם חולצה שחורה של בלאק מטאל נורבגי. אני מזהה את הבסיסט של יום שני האחרון של אוקטובר ואת הסולן של אשכרה מתים, את אמיר שבא להגיד שלום ועוד הרבה פרצופים שאני לא מכירה בשמות אבל אני מזהה מאינספור הופעות והתרחשויות, חלקם בתור צופים וחלקם בתור מופיעים, והרבה מאוד פעמים שני הדברים גם יחד.

בינתיים מתחיל לנגן ההרכב החי הראשון מעבר למסך. המעבר מהמוזיקה שמתקלט הדי.ג’יי לנגינה החיה הוא חלק לגמרי. אפילו לאוזניים המתורגלות שלי לוקח כמה שניות לקלוט שעכשיו זו כבר מוזיקה חיה. רוקי בי שר-מדקלם על רקע להקה חיה. יותר מדי פעמים החמצתי בעבר את רוקי בי, ואחרי שני הקטעים הפואטיים והיפים מאוד שלו אני אשמח לתפוס אותו בהופעה שלמה משל עצמו בקרוב. הוא ממש ממש טוב. אין תחליף למוזיקה חיה, אורגנית, וזה מותר ה-MC על ה-DJ. על המסך מוקרנים קטעי וידאו, חלקם צילומים של הלהקה שמנגנת ממש עכשיו מצידו השני של המסך. קצת מתסכל אותי שאי אפשר ממש לראות אותם, כי ככה אני רגילה ואוהבת, אבל אני חושבת שזו בעצם הנקודה של הערב הזה. אני חושבת על “נשיקה מעבר למטפחת” בהקשר של תרגום, על המושג הפילוסופי “צעיף הבערות” (Veil of Ignorance), על העובדה שכשחסרה לנו ידיעה מוצקה – כזו שהחושים שלנו מספקים לנו באופן מיידי ובלתי אמצעי – אנחנו נדרשים להפעיל הרבה יותר אמונה, וגם דימיון. אין לי ממש מסקנות בעניין, אז אני בעיקר חווה את זה כרגע כמו שזה.

את תחילת הקטע החי השני שוב לוקח לי כמה שניות לזהות, למרות שאני יודעת בבירור שזה משהו שאני מכירה ואוהבת. ואז אני נזכרת: ג’יינז אדיקשן. הקול הגבוה של פרי פארל כשהוא שר על סקס ואלימות ו-Nothing’s Shocking. ואז הקול של בחורה שרה – אני חושבת שזו הסולנית של קיצו, והמוזיקה באמת צבעונית ופסיכדלית ולקראת הסוף שוב מצטרף איזה בחור בקטעי דקלום-דיבור, ואז זה נגמר ושוב המעבר לביטים ובסים ומוזיקה דיגיטלית, מסומפלת, שמנגן הדי.ג’יי התורן. בינתיים כבר רבע אחרי חצות ואני פורשת למרות שאני בטוחה ששאר הקטעים בטח יהיו מוצלחים לא פחות. אבל כמה מאיתנו צריכים לקום ביום ראשון בשש בבוקר ולהתחיל עוד שבוע עבודה. בדרך החוצה אני רואה שמחוץ לקונסטנטין עדיין יש תור כאילו מחלקים שם כסף.

האירועים האלה של No Coast מסתמנים כעניין מוצלח מאוד. רק עכשיו גיליתי פתאום שהם קולקטיב של אמנים ויוצרים בוגרי מוסררה. איכשהו זה מסביר לא מעט. כמו באירוע של הקיץ, גם הפעם היו במקום כ-50 איש, להערכתי – ממש לא מעט לאירוע של מוזיקת שוליים/יצירות וידאו.

ובשבוע הבא: יומיים של פסטיבל De:Frost.

קרן רחוב

קרן רחוב וקרן שמש מאוחרת של סוף קיץ – זה כל מה שצריך, מסתבר, בשביל להרים מיני-פסטיבל מוצלח ומענג מאוד. שישי בצהריים, קרן הרחוב שמחוץ לקסטה ולתקליט – כלומר, המדרכה הפינתית במפגש הרחובות הלני המלכה והורקנוס – פסטיבל No Coast השני. לא ידעתי אפילו שהיה ראשון, אבל כמו שנראה השני – כלומר, זה של אתמול – אני בקושי יכולה לחכות לשלישי. זו היתה השקה של אוסף קטעי וידיאו-ארט שהוקרנו על מסכי טלוויזיה/מוניטורים/לפ-טופים בחלל הפצפון של הקסטה, ובחוץ התרחש הפנינג מוזיקלי. חוץ מארבע-חמש הלהקות שניגנו, היה דוכן בירה, דוכן למימכר בורקס, שולחן עם דיסקים למכירה, סככה מאולתרת שנמתחה כדי להצל מפני השמש, כיסאות מתקפלים שנגררו החוצה מהתקליט ופוזרו בשטח, המון המון אווירה נינוחה ועצלה של סוף קיץ, ויותר אנשים מכפי שציפיתי לראות. אני חושבת שלקראת השיא היו שם משהו כמו 50 איש, שזה הרבה – זה הרבה לעיר הזאת באמצע תקופת החגים, הרבה לאירוע שלא היתה לו יותר מדי חשיפה, הרבה במושגים הרגילים שלי, שרגילה לראות 5-6 אנשים באירועים מהסוג הזה ואם מגיעים 10-20 חושבת שזה המון. אבל היה כיף, באמת שהיה כיף.

3א הם שלישיה אלקטרו-אקוסטית, שזה אומר שהם משלבים גיטרה אקוסטית, שני סולנים ששרים בסגנון סינגר-סונגרייטרים, אורגן, חצוצרה בחלק מהקטעים וסקסופון באחרים, ולפ-טופ. אני לנצח לא אבין למה כל מי שמתפעל לפ-טופ תמיד רוכן עליו בכזה ריכוז, שזה נראה כאילו הוא מבצע ניתוח מוח. כמה מסובך זה כבר יכול להיות? אבל בסך הכל הם היו מאוד מוצלחים, והיה משהו במראה השלוכי-קיבוצניקי שלהם שהלם מאוד את האופי הגרובי והלא מתאמץ של המוזיקה שלהם.

הצמד שעלה אחריהם, שעונה לשם Briefcase, ניגן רוק הרבה יותר בסיסי וגולמי: בחור ממושקף שמנגן על אורגן וגיטרה חשמלית בשם עומריקו, ולצדו מתופף בשם וויזארד אשדוד. העובדה שהם צמד ושהם ניגנו שירים מאוד בסיסיים וגולמיים, הזכירה לי מאוד את הווייט סטרייפס – בעיקר את הווייט סטרייפס של שני האלבומים הראשונים, שבהם הצליל שלהם היה מאוד גס, מחוספס ופרימיטיבי (במובן הטוב של המילה). השירים של הצמד היו מצחיקים מאוד, והם חתמו במשהו שנשמע לי כמו מחווה חופשית ל-I Was a Teenage Werewolf של הקראמפס. אבל בהחלט יכול להיות שזה רק הדימיון שלי.

הצמד הבא שהופיע היה כבר עניין רציני מאוד. Sister Chain and Brother John הם צמד שמורכב מזמרת ומבסיסט/גיטריסט. הוא בריטי והיא ישראלית – ליתר דיוק, היא אלינור קנטור, חצי מצמד האחיות לבית קנטור וההרכב הקודם שלהן, Spinster Sister. האחות צ’יין והאח ג’ון חיים ויוצרים בברלין, והם מגדירים את הסגנון המוזיקלי שלהם כ”פאנק סלוני ברלינאי” (Berlin Parlor Punk). היא לבשה שמלת תחרה ויקטוריאנית גבוהת צווארון ומכסה קרסוליים, והשיער השחור כפחם שלה היה אסוף גבוה ומיסגר פנים בהירות יותר מחיוורון. הוא לבש חליפה שחורה עם מעיל כנפות ארוך ונראה כמו כומר אנגלי מהמאה ה-17. אי אפשר היה לטעות באווירה ובתחושה הגותית. גם המוזיקה שלהם נשמעה מושפעת מאוד מהרכבי פוסט-פאנק גותיים, ובראשם סוזי והבאנשיז, אן קלארק, פיטר מרפי, וכל הרכב שפטרישה מוריסון ניגנה בו בשנות השמונים.* השירה הדרמטית והתיאטרלית של קנטור באנגלית, בתוספת קמצוץ מבטא גרמני כדי להדגיש את הצד הקברטי, יחד עם הנגינה המינימליסטית אבל מלודית של האח ג’ון על הבס (ובשני הקטעים האחרונים בגיטרה חשמלית), יצרו שילוב אפקטיבי ואינטנסיבי מאוד. באוזניי המוזיקה שלהם היתה מהפנטת. לא להאמין כמה הרבה אפשר להשיג בכל כך מעט. וכשג’ון אמר בתחילת הסט שלהם, במבטא הבריטי שלו, שהם שמחים לנגן בירושלים מפני שכידוע, הם ניסו לבנות את ירושלים In England’s green and pleasant land, תהיתי ביני לבין עצמי מי עוד מזהה את הציטוט מוויליאם בלייק.

ההרכב האחרון שראיתי נקרא Jack in Box וכפי ששמו מעיד עליו, הם ניגנו מוזיקת צעצועים עם שירה של זמרת בסגנון עדות האינדי האמריקאי. אני האחרונה שיכולה להגיד משהו בגנות האינדי האמריקאי – אני שפחה נרצעת של האינדי וזה כמובן קצת אירוני – ובאמת, זה היה בסדר אבל לא הרבה יותר מזה. אבל הקהל ברובו הגדול השתגע עליהם. שזה קצת הפתיע אותי. הוי, פולוי. לעולם לא אצליח להבין את טעם ההמון. אחרי הופעה כל כך יוצאת דופן של Sister Chain and Brother John, כל כך מותחת גבולות וכל כך לא שגרתית – איך אפשר להשתגע על משהו שהוא בסך הכל די רגיל וכבר ראינו ושמענו אלף פעם? מצד שני – טוב, אני סתם סנובית פסאודו-אינטלקטואלית יומרנית.

לקראת חמש קרני השמש כבר התחילו להסתנן באלכסון מבעד לסככה המאולתרת. ברחוב הלני המלכה עבר אברך חרדי במעיל פסים של שבת, ואחריו צמד נזירות לבושות שחור כעורבים, מכף רגל ועד ראש, כולל הגלימה והשביס, ובידיהן זרי פרחים ענקיים וצבעוניים. התחלתי לאסוף את עצמי כדי לזוז ממקום שבתי בקרב יושבי קרנות רחוב. ידעתי שבעוד זמן קצר כל קרקס הפרעושים הזה יתפזר לכל עבר. עד העונג הבא.

* לבורים ולמתעצלים לחפש: Sisters of Mercy ו-Gun Club.