אני לא זוכרת מי מהמורים שלי לצילום היה זה שאמר פעם שבשבילו, המשמעות האמיתית של האימרה “צילום טוב שווה אלף מילים” היא שצילום טוב שווה שיכתבו עליו אלף מילים. אני לגמרי מסכימה. יש כמה וכמה צילומים שאני מוכנה ומסוגלת בקלות לכתוב עליהם אלף מילים. אפילו עשיתי את זה כמה פעמים. הצילומים האלה הם כמובן הצילומים שהכי מדברים אליי. ביניהם נכלל גם הצילום הזה.
(את הצילום הזה צילם כריס קיליפ בעיירה בשם ג’ארו בצפון אנגליה, ב-1976. קיליפ הוא צלם בריטי תיעודי-חברתי שצילם הרבה מאוד בצפון-מזרח אנגליה בשנות ה-70 וה-80. אלה השנים האכזריות של מרגרט תאצ’ר, ולא היה מקום שסבל מהמדיניות הכלכלית-חברתית האלימה וחסרת החמלה שלה יותר מהערים והעיירות בצפון-מזרח אנגליה, על המפעלים, המכרות, המספנות והרחובות שלהן)
מכיוון שכבר כתבתי משהו כמו אלף מילים, אני פטורה מזה הפעם. כל מה שאני יכולה להגיד הוא שהצילום הזה מגלם בשבילי את כל מה שאני יודעת על נעורים. על הברוטליות והשבריריוּת שלהם, על הקשיחות והפגיעוּת. רק טיפש ילך שולל אחרי החזות החיצונית של הדוק מרטינס והראש המגולח. כשהוא מכודרר ומכווץ כולו עם הגב לקיר, אין מילימטר בגוף הזה שלא צורח זעם, כאב ועלבון. מבקר האמנות מקס קוזלוף אמר פעם שהמאפיין הבולט ביותר של הזרם בצילום המכונה חברתי או מעורב (concerned photography) הוא הברוטליות של החמלה שלו. הצילום הזה וודאי מדגים את זה. הוא גם מזכיר לי בכל פעם מחדש שכל מה שהוא קדוש מגיע מהנעורים (כמו שכתב פעם כותב שירים אחד). שהדברים החשובים באמת בחיים הם אלה שהתעצבו אצלנו בשנות הנעורים: הלהט וההתלהבות, החמלה, האהבה, המיניות, החופש, החיפוש אחרי האינדיבידואליות שלנו יחד עם הצורך להשתייך לקבוצה, להיות חלק מחברה, מקהילה, האמונה שאפשר וראוי להיאבק על עולם טוב יותר. רק אם החיים לא הפכו אותנו לציניים, ואם המשכנתא, הנישואין, הגירושין, העבודות המשרדיות המחורבנות, הטלוויזיה, הכסף, האלכוהול ומשככי הכאבים לא הקהו אותנו, אנחנו זוכרים איך זה היה להיות ככה. חשופים ופרועים. פראיים ופגיעים. כמו שהיינו פעם. כשהיינו נערים.
